על יום ראשון בבית ספר ועל התחלות חדשות – פוסט אורח

אני לוקחת את היד הקטנה שלה ביד הגדולה שלי, היא גוררת מאחוריה ילקוט ענק ירוק, עמוס כבר בספרים, מחברות וקלמר, להרגיש את תוקפו של היום. כך בפעם הראשונה בחיים שלה, אנחנו פוסעות לנו אל עבר שערי בית הספר, להתחלה של חייה הבוגרים, ואני לא יודעת עם ללבות בה את ההתרגשות …

איך שהזמן טס

החופש הגדול כבר נגמר, אז רגע לפני שריקת הסיום נסענו עם הילדים לחגוג במסעדה. מהר מאוד הבנתי שאני יותר מדוכא מהם על שנגמר להם החופש. למען האמת הם לא היו בדיכאון בכלל. מעבר לזה שהחופש הגדול באמת גדול והילדים כבר מחכים לראות את החברים שלהם, נראה לי שאצלם הזמן עובר …

כולנו רקמה אנושית אחת

בשבועות האחרונים מתנגן לי בראש השיר "כולנו רקמה אנושית אחת" בביצוע אברהם טל ויונתן רזיאל (במקור מבצעת את השיר חווה אלברשטיין). יש ביניהם חיבור קולות מיוחד וגם מילות השיר לא מותירות אותך אדיש.   באחד הבתים כתוב: אם אחד מאיתנו הולך מעמנו משהו מת בנו – ומשהו, נשאר איתו   …

הדחיין העסוק והבית שלי בקאריביים

במשך חודש וחצי תכננתי להשלים את צביעת הכניסה לבית החדש שלנו, אבל הייתי כל-כך עסוק שזה פשוט לא יצא. נשמע אמין? קצת רקע. הבית החדש נצבע בגווני בננה-לימון. את ההשראה לגוון השערורייתי הזה נתן לי 'בית הלשון' – בית דו-קומתי מיתולוגי שעמד בקיבוץ שלנו עד לפני כמה שנים . גרם …

כל החברים שהיו לי עוברים לי בראש עכשיו

השיר שישה של שלמה ארצי חדר לי לתודעה בטיול הגדול שלי לדרום אמריקה, בשנת 1998, כשהסתובבתי עם שלושה חברים בטנדר שכור במרחבים האינסופיים של צ'ילה וארגנטינה. כבר אז השיר הזה היה עושה לי קצת עצוב אבל זה לא הפריע לי לשיר אותו עם החבר'ה במלוא גרון שוב ושוב ושוב. אותו …

כשאישה חרדית, קיבוצניק, חיילת והייטקיסט נפגשים

דמיינו נסיעה ברכבת שכרגע עצרה בתחנה עמוסה בנוסעים. המון אדם עולה לרכבת ואחד מתוך ההמון מתמקם ממש מולכם. אותו נוסע אקראי הוא 'אחר' מכם – מתנחל, אתיופי, אשכנזי, ערבי – מלאו את החסר בעצמכם. זרם הדעות, השיפוטים והרגשות לגבי אותו אחר מציף מייד את המחשבות והחושים. עכשיו תהפכו את הסיטואציה, …

מה שעושה אותנו מאושרים – לא מה שחשבתם

כולנו רוצים להיות מאושרים, נכון? אצלי זה לרוב קשור בלהזיז את הגוף. בזמן העבודה אני במשרד אז בשעות הפנאי אני זז. אחת האהבות הגדולות שלי זו ריצה. ביום הנכון, כשמזג האוויר טוב והגוף מתמסר לחוויה, זה מרגיש כמו לעוף. קמים מוקדם, מתחילים לאט ונותנים לגוף להתרגל, ואז, כשהוא מוכן, מדליקים …

לראות כשאנחנו מתבגרים – חלק ב'

במפגש הראשון של אימי עם מי שעתיד היה להיות המטפל הסיעודי של אבא שלי, היא ביקשה ממנו דבר אחד – "תכבד אותו". למה בעצם צריך לבקש? זה לא מובן מאליו? בשאלה הזאת נוגע הפוסט הזה אשר ממשיך פוסט קודם בשם 'לראות את האנשים השקופים'. מסתבר שגם אנחנו, בערוב ימינו, נעשים קצת …

לראות את האנשים השקופים

כל יום מגיעה למשרד שלנו מנקה. בחורה צעירה, שחומת עור עם צלב תלוי על הצוואר. היא חולפת במשרד בשקט מבוייש, מבלי להטריד או למשוך תשומת לב של איש. פניה הן חלק מרצף הפנים הארוך שחולף לי ברשתית בכל יום. לחלק מהפנים מוצמדים פרטים רבים, לחלקן רק שם, ולרובן רק מקום …

המרוץ עד לאופק או עד לעמוד החשמל הקרוב

בחמש בבוקר, רובנו עוד ישנים שנת ישרים, בטוחים בצדקת דרכנו המנומנמת. רובנו, אך לא כולנו. שלוש פעמים בשבוע, בקרן רחוב ברעננה, יוצאים אב ובנו בן ה-14 אל האוויר הצונן של הבוקר. בן-עשרה שקם לפני הזריחה באופן קבוע זה מרשים למדי. בן-עשרה שיוצא לרוץ עם אביו בשעה כזו, זה כבר נס …