כולנו רקמה אנושית אחת

בשבועות האחרונים מתנגן לי בראש השיר "כולנו רקמה אנושית אחת" בביצוע אברהם טל ויונתן רזיאל (במקור מבצעת את השיר חווה אלברשטיין). יש ביניהם חיבור קולות מיוחד וגם מילות השיר לא מותירות אותך אדיש.   באחד הבתים כתוב: אם אחד מאיתנו הולך מעמנו משהו מת בנו – ומשהו, נשאר איתו   …

כשאישה חרדית, קיבוצניק, חיילת והייטקיסט נפגשים

דמיינו נסיעה ברכבת שכרגע עצרה בתחנה עמוסה בנוסעים. המון אדם עולה לרכבת ואחד מתוך ההמון מתמקם ממש מולכם. אותו נוסע אקראי הוא 'אחר' מכם – מתנחל, אתיופי, אשכנזי, ערבי – מלאו את החסר בעצמכם. זרם הדעות, השיפוטים והרגשות לגבי אותו אחר מציף מייד את המחשבות והחושים. עכשיו תהפכו את הסיטואציה, …

מילים אחרונות לבית נעזב

את השיעורים שאני מקבל מהילדים אני מעריך במיוחד. בחמישי האחרון, התיישבה משפחתנו הקטנה לארוחת ערב בביתנו החדש, בפעם הראשונה. ארבע שנים חיכינו לרגע הזה. ערמות של ארגזים, בוץ בכל מקום, עייפות ממוטטת, ואושר צרוף. רק אופיר, ילדי הצעיר, ישב והזיל דמעות. "אני מתגעגע לבית שלנו.." יכולתי להישבע שזה הבית שלנו?!? …

לראות כשאנחנו מתבגרים – חלק ב'

במפגש הראשון של אימי עם מי שעתיד היה להיות המטפל הסיעודי של אבא שלי, היא ביקשה ממנו דבר אחד – "תכבד אותו". למה בעצם צריך לבקש? זה לא מובן מאליו? בשאלה הזאת נוגע הפוסט הזה אשר ממשיך פוסט קודם בשם 'לראות את האנשים השקופים'. מסתבר שגם אנחנו, בערוב ימינו, נעשים קצת …

לראות את האנשים השקופים

כל יום מגיעה למשרד שלנו מנקה. בחורה צעירה, שחומת עור עם צלב תלוי על הצוואר. היא חולפת במשרד בשקט מבוייש, מבלי להטריד או למשוך תשומת לב של איש. פניה הן חלק מרצף הפנים הארוך שחולף לי ברשתית בכל יום. לחלק מהפנים מוצמדים פרטים רבים, לחלקן רק שם, ולרובן רק מקום …