על יום ראשון בבית ספר ועל התחלות חדשות – פוסט אורח

למצולמות אין קשר לכותבת הפוסט

אני לוקחת את היד הקטנה שלה ביד הגדולה שלי, היא גוררת מאחוריה ילקוט ענק ירוק, עמוס כבר בספרים, מחברות וקלמר, להרגיש את תוקפו של היום. כך בפעם הראשונה בחיים שלה, אנחנו פוסעות לנו אל עבר שערי בית הספר, להתחלה של חייה הבוגרים, ואני לא יודעת עם ללבות בה את ההתרגשות או לצנן, להשקיט בה את הפרפרים או להלהיב אותם יותר.

בכניסה חגיגית של עשרות ילדות בתלבושת אחידה, נרגשות ומטופחות כמו שרק יום ראשון של לימודים יכול לייצר, היא התחילה את המסע. בתי בת ה 7 מצאה לה שולחן פנוי להתיישב, היא יושבת בשולחן לבד, בלי אף חברה לחלוק איתה את ההתרגשות של ההתחלה, של הלא נודע מלא החששות אבל גם גדוש התקווה. תוך שניות ספורות החיוך הזוהר, הפרפרים והאור שקרן מפניה התעמעם ונעלם.

התחלה היא מילה קסומה, מה צריך יותר מהבטחה כמוסה, מתקווה בטוחה? כולנו מכירים את ההתחלות היפות, הוורודות, הקצפתיות, כשהלב גדוש בהתרגשות הראשונית של הבטחה, בתקווה הגלומה ביום הזה, ברגע הגולמי שממנו עומד להינץ פרפר עז כנפיים שהשמיים הם תפאורה לקיום החופשי שלו. הכל גלום ברגע הזה, הזך, הטהור, עם אויר שחרית צלול ואיתו גם הפחד מהפך הקרביים מפני הלא נודע.

אולי זה הדהוד לרגע הראשוני, להתחלה הצנועה שלנו כאן בעולם במשקל של 3 ומשהו קילו, גוש קטן מלא תשוקות ורצונות. הקטנטנים האלה מרגישים מהשנייה הראשונה. כל מגע מרגיש להם, כל תחושה נחווית על ידם בבועה הקטנה של הקיום שלהם. אולי ההתחלה הזו, הטומנת בחובה את כל ההתחלות כולן, כשכל דרך אפשרית נמתחת מכאן ועד אינסוף, אולי שם נצרבת בנו הציפיה לעתיד שרק הולך ומתגלה. אך אולי, באותם רגעים בראשיתיים, גם נצרבת בקרבנו התובנה הפשוטה שהיה כדאי להישאר שם, עובר מכורבל עם אצבע בפה מוקף בחמימות ובביטחון מוחלט מפני הלא נודע.

הרי מהשנייה הראשונה של ההתחלה צריך לפלס דרך בנחישות מלווה בצער הנשמה על שנקרענו ממעי אמנו. אולי האינסטינקט האנושי הראשוני הוא הצודק, הבכי שפורץ דרך הסמפונות אל עבר הקנה החוצה אל העולם, להודיע שיש כאן צער הפרידה ואין כאן שמחה של התחלה כי איך נדע מה יהיה בהמשך. בכל התחלה יש מין הפרידה ממה שהיה.

כן, התחלה היא קצת אוברייטד, וזה כבר ידוע וברור למי שעבר כמה סבבי התחלה בחייו. כל החיים האמנתי בהתחלות כמו שכל המין האנושי מאמין בהן, התחלות הן נקיות אסתטיות, טומנות בחובן הבטחה ואמונה בטוב ובאפשרי. כמה פעמים כבר התחלתי בחיי בצעד מהוסס אך באמונה יוקדת, ברעד נרגש לטוב האפשרי המצפה לי מעבר לעיקול, אבל עם השנים האמונה הולכת ופוחתת כי אף פעם אין הזוהר מלווה אותה עד לסיומה, התקווה קמלה מעט, ההבטחה נכמשת והסיום נראה כמו ריצת מרתון שרק רוצים לסיים וכבר לא משנה באיזה מיקום.

אבל עכשיו, כאן, כשאני יושבת לצד הילדה הקטנה שלי, שמתחילה במלוא הכוח, בפתיחות הלב של חסרי הידע והניסיון, בנכונות להיענות להזדמנות של החברה הזרה שהתיישבה לצידה, החיוך הביישני שלה המספר לי על האמונה בהמשך טוב, ששוב נוקשת בה, מחליק בי קמטים של עייפות ומזכיר לי שגם אם הרפיתי מעט, יש למה לשוב ולהיאחז.

וכך כל בוקר מחדש, אחרי שקיעת היום שהיה, על התחלתו וסופו, אני נעמדת ברגליים יציבות על קרקע תחוחה ויודעת שגם היום יש התחלה מבטיחה שיכולה להתממש עוד היום, לפני שהשמש תיעלם ותחזיר את חוסר הודאות הכוסס בנו מהרגע שנפרדנו מהמקום היחיד שהרגשנו בו בטוחים.

אז לחיי ההתחלות המתחדשות עלינו חדשות לבקרים, עם אור ראשון שעולה מבושם אויר צלול, מלווה בזמרת הציפורים שקולן נשמע עדיין בטרם יבלע בקול ההמון הדורס את המדרכות בדרך לעוד יום שהיה.

מה אתכם, איך אתם חווים התחלות? האם יש לכם עדיין את אותה ההתרגשות כמו פעם?

דבי שטרנגר כותבת הפוסט

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *