איך שהזמן טס

החופש הגדול כבר נגמר, אז רגע לפני שריקת הסיום נסענו עם הילדים לחגוג במסעדה. מהר מאוד הבנתי שאני יותר מדוכא מהם על שנגמר להם החופש. למען האמת הם לא היו בדיכאון בכלל.

מעבר לזה שהחופש הגדול באמת גדול והילדים כבר מחכים לראות את החברים שלהם, נראה לי שאצלם הזמן עובר אחרת. במבט לאחור, אני מרגיש הרבה פעמים שהשבועות, החודשים ואפילו השנים חולפות בטיסה. אפילו שנת 2017 עפה לה ועוד מעט נגמרת! איך עוצרים את זה?? פעם, כשהיו לי המון שנים לפני זה פחות הפריע לי, אבל עכשיו, בגילי המתקדם (עם או בלי מרכאות), השנים האלה הן כבר מצרך יקר מציאות.

כשהייתי ילד זה לא היה ככה. כל שבוע וכל חודש לקחו המון זמן. הסבר אחד שמצאתי קשור בזכרונות. מסתבר שהדרך שלנו להעריך את הזמן שעבר היא באמצעות הזכרונות שנשארים איתנו. כשמעניין לנו ואנחנו נחשפים לדברים חדשים, יש לנו יותר זכרונות. כשיש לנו יותר זכרונות חוויית הזמן 'מלאה' יותר וחמקמקה פחות. לעומת זאת, כשהכל מוכר ומשעמם, יש לנו פחות זכרונות, חוויית הזמן 'ריקה' מתוכן והזמן טס.

בתור אנשים מבוגרים שכבר ראו הכל, כבר קשה להפתיע אותנו ואנחנו מתרגלים. ככל שהיומיום שלנו נעשה יותר מוכר ושגרתי, פחות אירועים מותירים בנו את רישומם, פחות זיכרונות נותרים אתנו, וההרגשה היא שהזמן טס. ילדים, לעומת זאת, שחווים הרבה דברים בפעם הראשונה ואולי פחות אדישים למראות בדרך, צוברים אינספור חוויות וזיכרונות ולכן תחושת הזמן שלהם מוצקה ומשמעותית יותר. אולי זו אחת הסיבות שאנחנו כל-כך מכורים לילדים שלנו ולילדים בכלל, כי דרכם אנחנו מצליחים להאט קצת את הזמן. דרך הפליאה שלהם ודרך הצחוק הלבבי שלהם גם אנחנו סופגים יותר מהרגעים הקטנים של החיים שאחרת היו חולפים לידינו.

היום בבוקר, כשליווינו את אופיר, הילד הצעיר שלי, להסעה לבית הספר במסלול הכל-כך מוכר, חיפשתי משהו שלא ראיתי קודם. בקצה המדרגות, ליד המכבסה של הקיבוץ, ראיתי שורה של מאווררים גדולים שפיסות בד קשורות אליהם ומתנופפות ברוח. שאלתי את אופיר "שמת לב למאווררים האלה?" והוא אמר "כן,יש להם קישוטים כמו בפורים".

אז מה המסקנה – שככל שנתבגר הזמן יחליק בין אצבעותינו מהר יותר? סביר להניח. אבל לדעתי יש עוד כמה דרכים לעכב את תחושת הזמן הבורח. מה אתם אומרים? אם אתם יודעים איך, אשמח שתשתפו.

11 תגובות

  1. רונפו

    אני חושב שהזמן טס לכולנו… ילדים, בוגרים ומבוגרים כאחד, כאשר אנחנו עוסקים במשהו אשר בחרנו לעשות ואנו נהנים ממנו. לא פעם שמעתי את הקטנקנים (שכבר לא כל כך קטנטנים) אומרים, ״מה , כבר אבא?״ בפליאה כאילו כרגע הגענו… הזמן נוזל בין אצבעותיינו כאשר הלב שלנו משתחרר, והראש שלנו ממריא. לדעתי זהו הסימן לאושר. בברכת, ״שתהיו תמיד מאושרים״.

  2. qbixp

    צודק. מסתבר שיש הבדל בין חוויית הזמן ברגע הפעולה לבין חוויית הזמן במבט לאחור והן הפוכות. כשאתה שקוע ונהנה ברגע הזמן טס. במבט לאחור על אותו פרק זמן מהנה, תחווה אותו כמשמעותי ולא סתם יום שקוף נוסף שחלף לו.

    תודה!

  3. alon

    אני די בטוח שזו הסיבה שאנחנו מכורים לילדנו. חושב שההתמכרות גוברת ביחס ישר לעליית כמות הזכרונות הצבורים. עם זאת מאתגר יותר לחדש לבני ה16-17 (אני מתכוון לחידוש שגורר אחריו מבט פליאה של ילד) לעומת הקלות שבה היה ניתן לחדש לגילאי ארבע חמש. ז״א הילדים גדלים ועוברים תהליך דומה. מעניין אך נראים הדברים דרך עיניים של הורינו? אני חושב שהם זוכים לעדנה ולגלי התמכרות מחודשים כאשר הם מקבלים נכדים.

    1. qbixp

      מסכים שלעורר פליאה אצל בני 16-17 קשה יותר אבל אני אולי אפשר להתנחם בכך שנותרים להם לא מעט אתגרים וחוויות לחוות בפעם הראשונה ואז תבוא פליאה מסוג קצת אחר.
      עבור ההורים שלנו, אנ משכונע שהפליאה הילדית היא ממכרת, אולי יאפילו יותר מלנו.

      תודה רבה

  4. שלומית

    תקופת הילדות והנעורים מלאת התרגשות והתלהבות .לימוד והיכרויות חדשים יוצרים עניין בלתי פוסק ובלי סוף חוויות וכך כל יום שעובר מלא וגדוש ובעל משמעות . בבגרותנו אנחנו מכירים ויודעים והולכים בתלם המוכר בלי הרבה שימת לב לפרטים וחידושים וכך הזמן עובר במהירות כמו נוף שחולף בחלון רכב נוסע .

    1. qbixp

      אולי גם נכון לומר שכילדים מטען האמונות וההחלטות שלנו לגבי החיים עוד מצומצם – הם לא צריכים לברוא מחדש, הכל באמת חדש. כמבוגרים ההתמודדות יותר קשה כי אנחנו צריכים להתשחרר מהמטען הכבד של אמונות שכבר צברנו. תודה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *