כולנו רקמה אנושית אחת

בשבועות האחרונים מתנגן לי בראש השיר "כולנו רקמה אנושית אחת" בביצוע אברהם טל ויונתן רזיאל (במקור מבצעת את השיר חווה אלברשטיין). יש ביניהם חיבור קולות מיוחד וגם מילות השיר לא מותירות אותך אדיש.

 

באחד הבתים כתוב:
אם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו –
ומשהו, נשאר איתו

 

לפני כמה שבועות יצא לי להתמודד עם המילים האלה באופן מאוד מוחשי, בלוויה של איריס. לא הכרתי את איריס אישית אבל אני מיודד עם בעלה אלון לא מעט שנים ודרכו שמעתי על שלוש השנים האחרונות לחייה, בהן היא נאבקה בסרטן אלים במיוחד.

בדברי ההספד שלו, אלון סיפר שכשהגיע חצי שעה קודם לכן, מכוניות רבות כבר חנו בצידי הדרך המובילה לשער הגדול של בית הקברות. בלכתו בשביל הוא חשב לעצמו – "כמות כזאת של אנשים מעידה על אחד משנים, או על לוויה של אדם חשוב או על לוויה של אדם אהוב". "מכיוון שלא אני ולא איריס חשובים", המשיך אלון, "אני מבין עכשיו עד כמה איריס היתה אהובה".

אלון סיפר על רגעים של חסד שבהם, למרות המחלה שהיתה כבר כבדה מנשוא, איריס בילתה עם שני ילדיהם עד כמה שכוחותיה אפשרו לה, ואפילו יצאה לבלות עם החברות עוד פעם אחת. חברות טובות מעכשיו ומפעם סיפרו על החברה המסורה שאיריס היתה להן. אביה התחייב בדמעות להיות שם עבור כל אחת מהחברות שלא משו ממנה עד לימים האחרונים ממש.

בתוך חדר ההספדים וגם ליד הקבר הטרי הרקמה האנושית הייתה שם, על גבול הנראית, מחברת קרובים ורחוקים, את אלה שהכירו את איריס מקרוב וחלקו איתה פרק בחייהם, ואת אלה שלא הכירו אותה אך באו לחלוק לה כבוד אחרון ולהיות עם בני המשפחה.

בתום הטקס, חיבקתי את אלון, הנחתי אבן קטנה על תלולית האדמה החדשה, בין הזרים הרבים שכבר הונחו שם, וחזרתי לשער הגדול של בית הקברות. כמה מטרים לפני היציאה עצר אותי הרב שניהל את טקס ההלוויה של איריס, "חכה כאן, אנחנו צריכים מניין לקבורה של אדם ערירי". לידו עמד פועל החברה קדישא שכבר גייס כוחות למשימה הבאה, וביניהם עמדה אלונקה ועליה גוף קטן עטוף תכריכים ומאחוריו אף לא מלווה אחד. לאחר שהתקבץ מניין, הרב אמר קדיש בחיפזון, ותוך דקות ספורות וכמה אמירות "אמן" של הקהל המגוייס, האיש יצא לדרכו האחרונה לבד.

במפגש הדרכים האחרונות של איריס ושל אותו אדם שלעולם לא אדע את שמו, ראיתי לרגע את התהום הפעורה ביניהם. איריס הייתה עד לרגעיה האחרונים תא פועם באותה רקמה אנושית חיה, תא שהיה מחובר לעוד הרבה תאים סביבו שהזינו אותו בכוח ואהבה וגם קיבלו ממנו, זאת אומרת ממנה, מאיריס, כוח ואהבה בחזרה.

איריס ז"ל בימים טובים יותר

גם אותו אדם ערירי היה פעם חלק מרקמה אנושית חיה, אבל איכשהו נדחק לשוליה. כמו כולנו, היו לו וודאי חברים ומכרים שבלכתם הותירו בו משהו מהם. אך נראה, שבלכתו שלו, התאים האחרים ברקמה האנושית שליוותה אותו בחייו כבר לא היו שם איתו. אל מול עושר המילים החמות והמנחמות שסיפרו על איריס האהובה כל-כך, עליו נאמרה מילה אחת "ערירי", שבחוסר צדק משווע, סיכמה באוזנינו את חייו.

אופן פרידתו מהעולם גרמה לי לחשוב שמילות השיר "כולנו רקמה אנושית אחת" הם בעצם משאלת לב יותר מאשר מציאות האנושית חובקת כל. משאלה, שגם בלכתנו מהעולם, הרקמה האנושית שהרכיבה את חיינו תהיה שם ותיפרד מאיתנו, כך שנדע, רגע לפני שלא נדע עוד דבר, שמשהו מאיתנו ממשיך איתם.

עם זאת, באותן דקות ספורות ליד שער בית הקברות, סביב האיש שאת שמו אינני יודע, התגבשה רקמה אנושית אחת אחרונה שנפרדה ממנו בהרכנת ראש ואמירת "אמן". בעצם, אולי מילות השיר בכל זאת התקיימו בו כי משהו ממנו נותר בי, ועכשיו גם בכם.

כך, בשער בית הקברות מצאתי מעט נחמה ממקום לא צפוי, נחמה בידיעה שאיריס הייתה עטופה ברקמה אנושית חיה ופועמת בשעות הקושי הגדולות ביותר, ונחמה בכך שאלון ושני ילדיהם הצעירים ימשיכו להיות עטופים ברקמה האנושית החיה, כך אני מקווה, עוד סוף ימיהם שלהם.

מה דעתכם, האם באמת כולנו חלק מרקמה אנושית אחת?

 

מוקדש לאיריס ז"ל, לידידי אלון ולשני ילדיהם

 

16 תגובות

  1. ליעד

    באמת כתוב מקסים. ומהלב. לשאלה שיש בסוף יש לי תשובה. כולנו כן רקמה אנושית אחת חיה. והשאלה היא כמה תאים "הדלקנו" כשהיינו בחיים.
    ידיד ואני דיברנו על המקף שנמצא בין שנות חייו של אדם החקוקות על מצבת הקבר. האם באמת החיים מסתכמים למקף הזה? זה רק מקף, בלי להוסיף פרשנות לכך. החיים עצמם מסתכמים שם, אבל מי שעשה משהו שעשה הבדל בעולם באותו מקף, כנראה משתייך למשפחת הרקמה האנושית החיה באופן שבו התנועה שלו בתוך אותה רקמה אכן הורגשה. אם כך, אפשר להגיד שהמקף במצבה עבור אנשים בחיים.. כאלו שעושים עבור אנשים נוספים – אנשים שבחייהם לא נחים על זרי הדפנה ומהווים תרומה – אינו מקף רגיל. אני מדמיינת את המקף מתארך ומתעגל מעבר לגבולות אבן המצבה. תודה אריאל על הפוסט הזה.. מעורר מחשבה והבדל 🌸

    1. qbixp

      אני מסכים מאוד שיש לנו שליטה רבה על המקף בחיינו. חשבתי להזכיר את הזה בפוסט אבל מכיוון שיש גם רכיב משמעותי של נסיבות, לא רציתי שיצטייר שאני מקל בזה ראש.
      תודה רבה על התגובה ועל שחלקת את הרעיון הקולע על ה'מקף' ..

  2. אולגה גיידוק

    אריאל,
    הפוסט הזה מאוד נגע בי והעלה הרבה מחשבות.
    אני רואה בו שבאמת אנחנו רקמה אנושית אחת ויש קשר בין כול אחד ואחד מאיתנו. לאנשים שאנחנו לא מכירים והם לא חלק מהחיים שלנו גם יש השפעה עלינו ולנו עליהם, ויכול לכואב לנו הכאב של מי שאנחנו לא מכירים אישית, ויכולה לשמח אותנו השמחה של אדם זר לנו. והדוגמה של אותו האדם הערירי שליווית אותו לדרכו האחרונה והוא העלה בך חמלה גם בלי שהכרת אותו מעידה על זה.

  3. אילן

    אריאל, תודה על הפוסט המרגש ומעורר המחשבה!

    הוא תפס אותי בחופשה בנורבגיה, וכשאני כותב "תפס", אני מתכוון בדיוק לזה. למרות כוונותי להתמקד בפיורדים, מפלים ויערות, מצאתי את עצמי חושב על 2 השאלות שהועלו בו, ויש שני אירועים שאשתף כאן.

    הראשון היה בזמן שיט במעבורת, עם עוד עשרות תיירים מכל מיני מקומות (ידעתי לזהות יפנים, ערבים, אירנים, ישראלים ובריטים, אבל היו עוד רבים).
    הנוף היה עוצר נשימה ביופיו, מזג האוויר היה נפלא, הראות מצויינת, הייתי עם אהובתי, הכל היה מושלם ונפלא.

    פתאם קפצה לי המחשבה על הרקמה האנושית – הסתכלתי סביב על האנשים.. כולנו היינו "בטוב". הייתה תחושה של שלמות, שהכל בסדר.. שכולנו ביחד אוהבים אחד את השני ואת העולם. הייתה פתיחות ושמחה בפנים, ומעט מאוד דיבורים. התחושה שכולנו רקמה אנושית אחת חיה הייתה נוכחת לי מאוד.

    המקום השני היה בפארק ויגלנד באוסלו, שם היה לי ברור שלפסל הייתה התשובה לשאלה האם אנחנו.. ברורה לגמרי: כן! בהחלט! והפסלים שלו מבטאים את נקודת המבט הזאת בצורה מדהימה. (קישור בסוף)

    ההגיון שלי (ושל הרבה אחרים) והתחושות שלי מכתיבים לי שאנחנו רקמה אנושית אחת, שמשתלבת ברקמה עולמית של "הכל". שהמחשבה שאני "נפרד" מאחרים, מנותק מהרקמה האנושית הזו, היא אפילו מגוחכת.

    האם דבר זה נוכח לי בחיים שלי? רק מתוך התכוונות ומודעות, או ברגעי חסד..

    קישור לסרטון על הפארק:
    https://www.youtube.com/watch?v=JcCjtC0GpkQ

  4. מהחוויה שלך במעבורת ומהתמונות המדהימות בפארק (סימנתי לי ברשימת המקומות שאני חייב לבקר בהם) באמת ניכר שהרקמה האנושית קיימת שם כל הזמן כמו פוטנציאל עצום.
    גם אני לא תמיד, וכנראה מעט מדי, מחובר לפוטנציאל הזה. חווית הנפרדות חזקה יותר לא מעט פעמים.

    תודה רבה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *