הדחיין העסוק והבית שלי בקאריביים

במשך חודש וחצי תכננתי להשלים את צביעת הכניסה לבית החדש שלנו, אבל הייתי כל-כך עסוק שזה פשוט לא יצא. נשמע אמין?

בית הלשון הישן בקיבוץ שלי

קצת רקע. הבית החדש נצבע בגווני בננה-לימון. את ההשראה לגוון השערורייתי הזה נתן לי 'בית הלשון' – בית דו-קומתי מיתולוגי שעמד בקיבוץ שלנו עד לפני כמה שנים . גרם מדרגות המלכותי שירד מהקומה השנייה העניק לבית את שמו. צבעי הצהוב-לבן והדקל הגדול שניצב לידו העלו בי תמיד אסוציאציה של בית בקריביים (כמו זה שבתמונה).

כשנבנה ביתנו החדש אשתי זרמה עם הרעיון הקאריבי, בחרנו גוון צהוב מדוגמית זעירה במניפת צבע של טמבור – ולפני שהספקנו להגיד ג'ק, היה לנו בית צהוב..ממש צהוב.

קצת נבהלנו בהתחלה, אבל עם הזמן התחלנו לחבב את העניין. כל הבית צהוב, למעט פרגולת הכניסה לבית שלא נצבעה. זהו, חשבתי לעצמי, אני אצבע, זאת ההזדמנות שלי להטביע את חותמי על הבית שלי – צבע שערורייתי אז עד הסוף.

לפני

בהתלהבות גדולה קניתי מברשות ורולרים, השגתי סולם צבעים מרשים, וביום שישי בבוקר, כמו תום סוייר התחלתי את הפרויקט היוקרתי. אפילו השכנים שיתפו פעולה והביעו התעניינות מנומסת והערכה גלויה.
עד צהרי היום כבר הרגשתי פחות יוקרתי, יותר מיוזע, סיימתי שליש ועצרתי לנוח. "די להיום, מחר אמשיך". לא המשכתי. הייתי עייף מאתמול אז שחררתי הודעה לעיתונות שאמשיך 'בשבת הבאה'.

בדרך פלא השבת הבאה באה והלכה, ומה אגיד לכם, לא התפניתי אפילו לרגע. הייתי יותר עסוק משהייתי אי-פעם. ניירות לתייק, מיילים להחזיר, נעניתי לכל ניג'וס של הילד: "כדורגל? כן, רביעיות? כן, עוד פעם כדורגל? ברור!", רק לא פרגולה. בקיצור, דחיינות טיפוסית.

כשחיפשתי הגדרה לדחיינות מצאתי במאמר באתר – Psychology Today הגדרה לא מחמיאה במיוחד – מצב שבו אנחנו מתמקדים ברווחתו המידית של 'אני של היום' על חשבון אני של מחר – שהוא יתמודד! ביטויים כמו "לא בא לי, לא מתאים לי, למה עכשיו, יש עוד זמן, אני חייב לנוח" הם חלק ממוזיקת האומללות שממלאת אותי. לפעמים זה מלווה בתחושה פיזית – אני נעשה ממש עייף ונרדם, רק לא להתמודד עם מה שאני יודע שאני צריך לעשות. הרווח – הקלה מידית במתח שכרוך בהתמודדות עם המשימה. המחיר – רגשות אשם שיכולים להגיע לפעמים לשנאה עצמית ממש – תחושה שאני האויב הכי גרוע של עצמי.

מסתבר שה-"לא בא לי" הזה הוא די נבזי. אחת השיטות להתמודד איתו מתמקדות ב – 'למה כן'. במקרה שלי, השאלה היא למה שווה לי לסיים את צביעת הפרגולה – תחושת סיפוק שתהיה לי אחרי שאסיים והתוצאה היפה שתתקבל. אבל העצה המשמעותית יותר של כותב המאמר שקראתי הייתה פחות אלגנטית. תכלס הוא אמר – 'אז שלא יבוא לך, תעשה את מה שצריך לעשות בכל זאת'. הוא טען שאנחנו קושרים שלא לטובתנו בין המוטיבציה לפעולה (בין ה-'לא בא לי') לבין הפעולה עצמה. אנחנו נותנים ל – 'לא בא לי' להחליט.

אבל איך כל זה מקדם אותי בצביעת הפרגולה? בעצתו של כותב המאמר פעלתי לפי מתכון:

התחלתי מלשים לב שיש לי רגשות אך אני לא חייב להיות הרגשות שלי. אני לא חייב לתת להם להכתיב לי איך לפעול. 'תתרכז בפעולות הנדרשות' – זה מה שההוא אמר. אז קבעתי תאריך למבצע ואפילו התחייבתי בפני האישה והילדים שהכול יסתיים באותו יום, רק כדי להגדיל את הפדיחה אם שוב זה לא יקרה.

באותו בוקר עצוב ומדכא הייתה לי רשימה של משימות קטנות לביצוע, גם עצה טובה – לפרק את המשימה הגדולה למיני משימות קלות לעיכול. הבאתי את הסולם ופרשתי עיתונים על הרצפה. ברור לכם שבאותו רגע כל תא בגוף שלי צעק "אבל לא בא לי!".

הבנתי לליבי והזדהיתי עם עצמי ועם תחושת האומללות שלי, אלא שהפעם לא הותרתי לעצמי דרך מילוט. מה הפעולה הבאה? לצבוע את המקטע הראשון, צבעתי, ואחריו עוד אחד. בשלב זה כבר הרגשתי יותר טוב, התקדמתי. היתר זרם. מסתבר שרגשות יכולות לישר קו עם פעולות ולא רק להוביל אותן.

אחרי

עכשיו רק נותר לי להתמודד שוב עם ערמת הניירת והדואר שנערמה מחדש..

מה השיטות שלכם להתגבר על ה 'לא בא לי' הזה? אפשר בכלל להתגבר על זה? אשמח אם תגלו..

18 תגובות

  1. קובי

    הכי התחברתי להקלה שחשת בכל פעם שנמצאה סיבה לדחות, ניג'וזים של הילד וכדומה.
    זה מופע נבזי במיוחד של הדחיינות.
    עושים הכל כדי להימנע מהעבודה שיש לעשותה, ואם יש תירוץ – מה טוב.
    ופה הייתה לך תזכורת מתמדת, חזית הבית.
    תודה על השיתוף

  2. גימלאית

    אוהבת ומעריכה את כל הבלוגים של אריאל. עם הנוכחי מזדהה במיוחד…
    בול מה שעובר לי בראש כמעט כל יום. יש המון מטלות בבית וביקורים שעלי לבצע … דורשי טובתי טוענים שזה הזמן שלי לעשות "את מה שבא לי". אז האמת שבא לי לקום מאוחר, ואז לקרוא ספר טוב, להתחיל את היום מאוחר ולמצוא מטלות נעימות, ביקור בספרייה, התעמלות, הרצאה, ברידג', לפגוש את בני משפחתי,ילדים נכדים – לכל יש הצדקה פרט למטלות בבית, הדורשות פינוי דברים מיותרים (אוי כמה יש) סידור ניירת ארונות ועוד ועוד. העצה לחשוב: למה כן יש לבצע מה שמעדיפים לדחות, מאוד במקומה. שאלה אם נצליח לשכנע את עצמנו ? !!!
    תודה לאריאל על הנגשת נושא הנוכח בחיי רובנו, כתובה עם הומור עצמי ומשכנעת. (הולכת עכשיו לסדר מדף עתיר ניירת:)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *