כל החברים שהיו לי עוברים לי בראש עכשיו

השיר שישה של שלמה ארצי חדר לי לתודעה בטיול הגדול שלי לדרום אמריקה, בשנת 1998, כשהסתובבתי עם שלושה חברים בטנדר שכור במרחבים האינסופיים של צ'ילה וארגנטינה. כבר אז השיר הזה היה עושה לי קצת עצוב אבל זה לא הפריע לי לשיר אותו עם החבר'ה במלוא גרון שוב ושוב ושוב.

עם ענת בחתונה שלי

אותו שיר צף ועולה לי במחשבות בימי ההולדת. הפעם הוא הופיע כשראיתי שיחה שלא נענתה מענת. יש לי פינה בלב שקוראים לה ענת. שרתנו יחד בצבא, חלק מקבוצה שמחה של עתודאים שחגגה את החיים. הקבוצה שלנו התפזרה עם השנים אבל הקשר שלי עם ענת נשאר. אפילו פגשתי אותה פעמיים בהונג-קונג כשהיא גרה שם עם משפחתה ואני הגעתי למחוזות המרוחקים האלה בנסיעת עבודה.

 

מאוחר יותר ביום ההולדת שלי התקשר אריאל שטרן, חבר עוד מימי הגן. אבא שלו וסבא שלי הלכו לאותו בית כנסת. בחגים החשובים, היינו מצטרפים, ובגובה העיניים של ילדים היינו מחליפים מבטים רבי משמעות שגדולים לא מבינים. אחרון לבוקר היומולדת התקשר ליאון, חברי מהתיכון. יחד שרפנו לילות במשחקי D&D נועזים, בגיל שבו עולם הפנטזיה השתלב בטבעיות בחיינו הפשוטים וצבע לנו את סופי השבוע בברק של חרבות בוהקות, קסמים מסמרי שיער וסיפורי גבורה שבהם אנחנו היינו הגיבורים.

עם איתן אריאל וליאון בטיול לאיטליה ב 2015

את ענת לא פגשתי כבר כמה שנים ואת ליאון ואריאל אני פוגש מעט, מעט מאוד. אין ספק שהחיים לוקחים אותנו למקומות שונים, והחיים שלי, כמו של כולם, מלאים וגדושים גם כך. כל רגע ורגע עמוס בהתרחשויות ובאנשים שדורשים ממני את מלוא תשומת הלב וההתייחסות. בין חדרי הלב, המסלול היומיומי תובע את מקומו והחדרים של פעם, אלה שקצת מרוחקים מהמסדרון הסואן של עכשיו נוטים להישכח, והרהיטים שבתוכם מתמלאים אבק. על חלק מהחדרים אני מתעקש, כמו על הבילוי עם הילדים, או על הכתיבה. אני חוצב לחדרים האלה זמן, נכנס, מאוורר, פותח חלון, משתהה, אבל משום מה על החדרים של האנשים שעצם אזכור שמם ממלא אותי שמחה, אני פוסח.

קראתי לאחרונה כתבה על הדברים שאנשים מצטערים עליהם בסוף ימיהם. בין חמשת גורמי החרטה המובילים אנשים מצטערים על שלא שמרו על קשר עם חברים טובים במהלך השנים וכן על-כך שלא הביעו את רגשותיהם בפני האנשים שהם אוהבים.

הייתי רוצה להאמין שהתובנות האלה יהפכו למעשים ושחברי הטובים מכל התקופות יהיו נוכחים באופן קבוע בחיים שלי. איכשהו, אני בספק שזה יקרה. אבל כשאיתן (הצלע השלישית בקבוצת ה-D&D המיתולוגית מהתיכון) כתב לי שהוא וליאון הולכים להופעה של משינה, הזזתי הכול ואמרתי – "אני בפנים". וכשבערבו של יום ההולדת שלי, קצת לפני חצות, אריאל שהיה בשדה התעופה, בדרכו חזרה לג'נבה, כתב לי "בשבילי בית זה זיכרונות ואתה חלק משמעותי בהם", עניתי לו שאני מרגיש אותו הדבר.

עם איתן בטיול לאיטליה ב 2015

עם ענת קבעתי להיפגש בשבוע הבא, וסביר שבפגישה יחסרו לנו מילים, כי כבר מזמן אנחנו לא נתקלים זה בזו במסדרונות החיים. אז שיחסרו. עד שהן ישובו, שנינו נפתח את החדר הישן, נסיר קצת אבק, ניקח כיסא וניפגש שוב באמת.

19 תגובות

  1. אפרת

    שוב מתחברת לכל מילה אולי כי זה חודש יומולדת גם שלי … תהנה במפגש וכל הכבוד על שלמרות העומס בחיים אתה מוצא זמן לחברים מהעבר , יומולדת שמח 💮💮💮

  2. רונפו

    אחי, מאוורר את החדר ומנקה אבק, את ״אשקוביות״ הדי אנד די כבר מזמן צחצחתי, כל אחת בצבע אחר, אחת סגולה, אחת אדומה… אבל כולן שקופות ונראות כיהלומים. המיץ הסגול כבר מונח על השולחן, אפילו התמונה של הסלון של השכנים קומה אחת למטה, אלה ״שנסעו אבל אפשר להישתמש בביתם עם לא נעשה בלאגן״ במקום…
    לא יודע במי אתה נזכר, אבל אני בהחלט יכול להיזכר בפלדין שלך, שנשאר בתחתוני המתכת שלו אחרי שכל הציוד שלו נעלם בנשיפת דרקון אחת ועוד הרבה גיבורים אלמונים שחלק מדפי הדמות שלהם נמצאים במגירה ״אוהו מאובקת״ במחסן למטה…

    1. qbixp

      אחי, עשית לי חשק לגלגול אשקוביות ולמפגש נוסף של הפלאדין שלי וסוסו המכונף והאהוב עם הלוחם הבוטש שלך שדבר לא עמד בפניו (בעצם עד היום זה ככה:)

  3. אני חושב שאלו מילים שרבים יכולים להזדהות איתם. גרמת לי לחשוב על כל האנשים ששיחקתי איתם D&D, שחלק מהם אני אפילו לא רואה בפייסבוק.

    וגם עשית לי חשק לחזור ולשחק D&D

  4. אריאל

    חברים בשבילי זה משפחה בבחירה וזה הכי חשוב. כשאני חושב על חברי הטובים בעיני גם בארץ מרוחקת אני מנסה לחשב את מעשיהם ולהעביר להם בנהר האינסופי של הרשת המחשבתית את רגשותי והערכתי, אולי זה מגיע לעיתים אבל כשאני קרוב תמיד אנסה להעביר זאת פנים לפנים כי הפנים תמיד מביעות יותר מכל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *