כשאישה חרדית, קיבוצניק, חיילת והייטקיסט נפגשים

דמיינו נסיעה ברכבת שכרגע עצרה בתחנה עמוסה בנוסעים. המון אדם עולה לרכבת ואחד מתוך ההמון מתמקם ממש מולכם. אותו נוסע אקראי הוא 'אחר' מכם – מתנחל, אתיופי, אשכנזי, ערבי – מלאו את החסר בעצמכם. זרם הדעות, השיפוטים והרגשות לגבי אותו אחר מציף מייד את המחשבות והחושים. עכשיו תהפכו את הסיטואציה, אותו אחר נוסע ברכבת ומולו מתיישבים אתם. מה עובר לו בראש?

מדובר בתרגיל מחשבתי לא פשוט שנתבקשתי לבצע במסגרת קורס כתיבה שבו אני משתתף בימים אלה. המכנה המשותף היחיד בין משתתפי הקורס הוא אהבת המילה הכתובה והתשוקה ללמוד ולהשתפר, כל אחד בדרכו. סיפורי 'האחר' ששמענו לקחו אותנו למחוזות רחוקים ושונים, כל אחד והאחר שלו.

אחד הסיפורים תפס אותי לא מוכן. ד' (השם המלא שמור במערכת), חברתנו לקבוצה, תיארה בכישרון רב את מה שעובר לאנשים 'כמונו' בראש כשאנחנו נתקלים במישהי 'כמוה'. ד' נמנית עם החברה החרדית. הטקסט שלה תיאר אותה, אישה צעירה, נאה ומטופחת, בכיסוי ראש ושרוולים ארוכים, מתיישבת ברכבת מול אישה חילונית, ולא סתם חילונית, 'חילונית נאורה'. נאורה כזאת שלא חסכה מאמצים ושכנעה את בנה לוותר על חתונה אזרחית ולקיים במקומה חתונה עם צביון יהודי. היא גם תדאג לכך שהנכד יעשה בר-מצווה, ובכלל היא "דווקא מאוד מכבדת את הדת, אבל..".

אחרי ה- 'אבל' ד' פרשה, בדיוק מרשים, את המשנה החילונית בנוגע לחרדים, החל בתמיהה  "באמת נוח לאישה הזאת עם כל הבגדים האלה בקיץ הרותח שלנו..הכל אצלם מוקצן, מוזר ומעוות". דמות החילונית שבסיפור חושבת על בנה הצעיר, שקיבל באחרונה צו ראשון, ואגב כך מהרהרת בטינה בהורות שלה עצמה מול זו של היושבת מולה. "לשם מתנקזים כל הפחדים, את מכירה את ההרגשה הזו, שאלה בליבה?..רק אני והחברות שלי צריכות לא להירדם בלילה מרוב דאגה?…מה הסבים והסבתות שלה, שם באירופה היו נותנים כדי להיות חלק מצבא יהודי שנלחם, שמגן על עצמו..אם כל אחד יגיד שהוא לא מוכן להתגייס מה יקרה?". תיאורה של ד' לא פסח גם על הצד הנשי, "בטח יש לה שבע שמונה ילדים, עובדת באיזו עבודה קשה ומגדלת את הילדים לבד…אין להם (לחרדים) שום כבוד והערכה לנשים..היא פשוט השפחה שלהם..העיקר שהבעל ישב וילמד..בכל חברה ודת יש את המנהיגים שלה, אבל שכולם יושבים ולומדים ולא עובדים..זה מכעיס. מקומם." לאורך כל הסיפור דמותה של ד' כמעט ולא פצתה פה, זה לא היה נדרש. החילונית הנאורה ידעה כל מה שצריך לדעת על היושבת מולה מבלי לשאול ולו שאלה אחת.

כחילוני נאור, לפחות בעיני עצמי, לא היה לי פשוט לשמוע את הטקסט האמיץ של ד'. חלק אחד בי התקומם נגד האמירות הגורפות של האישה החילונית בסיפור, כאילו היא מציגה אמת מוחלטת, חובקת כל, שאין לערער עליה. משפטים הפכו לסיסמאות וסיסמאות הפכו בדמיוני לקריאות מתלהמות של המון משולהב. חלק אחר בי היה נבוך, כי, למעשה, הסכמתי עם כמה מהדברים שאמרה אותה גברת דמיונית בשמי, והייתי נבוך מכך ש – ד' רואה ושומעת הכל, גם את מה שלא נאמר בפניה. בסופו של דבר, הייתי גם עצוב, כי אין באמת שיח וכמעט שאין הזדמנויות ממשיות לדבר, להכיר, ולראות מה יש מעבר לסיסמאות ולסטריאוטיפים המבטלים של שני הצדדים.

"חווית היחד מול קומזיץ ישראלי מדומיין, מדורת השבט ההיא (של פעם), כבר לא תשוב". את המשפט הזה אמר נשיא המדינה בתום שנה לכהונתו. באומץ רב הנשיא ריבלין נפרד מהפנטזיה של עם אחד, מלוכד והומוגני, שמתקבץ סביב הרוב ה – "ממלכתי ציוני". לדברי הנשיא, כבר היום אין בארץ מיעוטים ברורים, אלא ארבעה מגזרים או "שבטים" מרכזיים, השונים זה מזה באופן מהותי. האתגר, לדברי ריבלין, הוא לבנות גשרים בין השבטים, תוך שמירה על הצביון הייחודי ועל "ציפור נפשו" של כל אחד מהם.

סיפור טוב עוסק בראש ובראשונה באנשים. כך מזכירה לנו נעה ידלין, מנחת הקורס שלנו, כמעט בכל מפגש. סיפור על מפגש בין מתנחל לפלסטינאי, שנשאר ברמת האידיאולוגיות המתנגשות, הוא חד-מימדי. הסיפור המשמעותי מתחבא במפגש החד-פעמי בין האנושיות והפגיעות של שניהם. סיפור טוב חודר מבעד לסיסמאות ומגיע לאנשים שמאחוריהם. הם תמיד שם, גם אם אנחנו לא רואים אותם.

לפי הקריטריון הזה, בקורס הכתיבה שלנו יש גרעין של סיפור משובח. פעם בשבוע למשך שעתיים, ד' פוגשת בהיטקיסט, בחיילת, בקיבוצניק, בעורכת הדין, בדתייה ובשאר האותיות. יחד, אנחנו פורמים עלילות לסיבי רעיון דקים, מנתחים דמויות באזמל מנתחים חד, ובין לבין, מתפלפלים על דקויות ניסוח ועל טעויות שגורות בשפה העברית. לרוב, ד' צדה אותן ראשונה.

 

15 תגובות

  1. שרון גינזבורג

    מקסים אריאל.
    לא תמיד קל להתבונן במראה שמציבים בפנינו. פעמים רבות אנחנו מרגישים שאנו "מעל" סיסמאות…:
    אני? אני "חושב עצמאי!". אבל קל להיתפס להכללות. זה מפשט את החיים. לא צריך להתאמץ לחשוב אם יודעים הכל מראש. אבל כאן, האוטומט הזה הוא מוקש. כאן צריך ורצוי לעצור את שטף חצאי האמיתות שרצות לנו בראש ולשאול את עצמינו, מה באמת אנחנו יודעים על היושב מולנו? לעצור, להתעניין, להקשיב.
    אתה מזכיר לנו לעצור ולהזכר במה שאמור להיות מובן מאליו, שיש עולם ומלואו מולנו ולא תגית הנושאת שק סטיגמות וסיסמאות על גבה.

    1. qbixp

      מסכים לגמרי. הכללות הן לעיתים כורך המציאות כי באמת אי אפשר להתייחס מקרה ולכל מפגש כמקרה פרטי. הכללות הן כלי חזק לקבלת החלטות על בסיס מידע חלקי. הסכנה היא באמת לראות בהן את חזות הכל.

      תודה!

  2. גיזי

    תודה רבה אריאל
    נהניתי לקרוא הן את הסיפור שהבאת בתוך דבריך והן את התייחסות שלך לדברים עצמם.
    בהחלט מעורר מחשבה כמראה מול הפנים.
    בשורות טובות, ושבת אחים גם יחד- אינשאללה! במהרה בימינו!

  3. אסתר

    הבלוג שלך אריאל, מציב אותנו בעמדה לא מחמיאה במיוחד..אמת כי רובנו מייחסים לכל עדה תכונות ואורחות חיים ממה שקלטנו בסביבתנו ואנו נוטים לקבעון מסויים , כאשר בעת ובעונה אחת ,בהבנתנו ובעיני עצמנו, מרביתנו חושבים שכל ה"שבטים" כפי שהנשיא כינה את העם כיום ,ראויים להרבה יותר תשומת לב, הכרה אישית, הבנת המסורת, התרבות וחייהם.,
    ב'שורה התחתונה'-the bottom line – תקשורת
    אהבתי את הסיומת של הבלוג בה הקשת שהאינטראקציה בקורס בו אתה משתתף, הביאה אתכם לביחד המעניק לכולכם חלון לעולמם האחד של רעהו.. דרך המלך להכרה הדדית באוירה מהנה ומאתגרת. יישר כוחכם

    1. qbixp

      תודה על התגובה מעוררת המחשבה. למען האמת בקורס שלנו החלון שנפתח לנו, זה לעולמו של זה, מוגבל למדי. לדעתי הקסם נוצר מכך שכולנו משאירים את עולמינו ובעיקר את השונות בנינו מחוץ לחדר הקורס ונהנים יחד מהאהבה שאנחנו חולקים לנושא אחד – הכתיבה.

  4. גל

    מאמר מעורר מחשבה, כתוב בצורה מעניינת ויפה.
    אני חושב שבכולנו טבועה דחיית הזר והשונה, כאנשים נאורים אנחנו יודעים לנטרל את היצר הקדום ולעשות טרנספורמציה לסובלנות, פתיחות ובעיקר חמלה.
    מנהיגים טובים יבליטו את מה שמחבר ודומה ולא את השונה והמפריד

  5. טיירון

    כרגיל מצויין אריאל !

    אני רוצה לציין, בהמשך למה שריבלין אמר – שיש הבדל בין כור היתוך (חיובי) – שבו המדינה ומוסדותיה מייצרים קונצנזוס רחב בחלק מהתודעה הלאומית, רחב מספיק בכדי שכל חלקי האוכלוסיה יוכלו להזדהות איתו (מה שלא נעשה – ואכן זה לא קל – אבל לא נעשה מאמץ), לבין בניית נרטיב אחד, סיפור אחד, צד אחד – ולנסות להחיל אותו על כולנו, תוך התעלמות מאחרים. ראה יום העצמאות שעבר, עם ה "עם אחד, מדינה אחת". גם ביום טוב אין פה עם אחד (ולא רק מדובר בערבים), וזה בסדר. למה להתכחש – זה עושה נזק.

    כנראה שלפגוש ולהכיר אנשים אחרים מאיתנו (ברצינות, מחוץ לאוטובוס) – כמו שקורה לנו בלימודים מקומות עבודה, שכנים – משם תבוא הישועה. בסגל המחלקה שאני לומד בה באוניברסיטת בר אילן יש חיבור מיוחד בין חילונים, דתיים, מתנחלים, עולים ממדינות שונות וראשת החוג שלנו ועוד אנשי סגל ערבים. זו התמודדות לא קלה אבל חיי היום-יום הביאו לחיבור מאד מאד מיוחד בין האנשים, שחוצה את ההבדלים.

    מחכה לפרק הבא…

    1. qbixp

      החיבור בעיני הוא נושאי העניין המשותפים. אצלכם במחלקה זה התחום האקדמי שאתם עוסקים בו, אצלנו בקורס זו אהבת הכתיבה. השונה נמצא ברקע, בשולי השיחה.
      חבל שללא פלטפורמות מחברות ומקרבות כמו עבודה, שכנים וכו', אין הזדמנויות לשיח שכזה.

      תודה!

  6. זהבה פרייס

    אריאל, ממש כיף לקרוא את הפוסטים שלך: "ד' פוגשת בהיטקיסט, בחיילת… ובשאר האותיות", למשל. איזה חוש הומור, נהדר. נושא האחר והמגזרים והכעס שמגזר מפנה כלפי המגזרים האחרים או חלקם הוא חזק ומוכר. אני משערת שהיכרות באמת תשנה את הכעס ואת ההתבצרות בבועה של כל אחד מאתנו. מה שיכול לשנות את זה באופן יסודי הוא התנהגות שוויונית, ממלכתית, לא צרת אופקים ולא אינטרסנטית מצד מנהיגים של כל מגזר ומגזר. אי צדק בולט שנעשה על ידי מנהיגים אינטרסנטיים מטלטל אותנו ומערבל אותנו ותוך כדי טלטול אנחנו נוגעים ואפילו חובטים זה בזה.
    בברכה,
    זהבה

  7. פוסט נפלא. זה לא נעים ממש כמו שזה קריטי לקבל מדי פעם סטירת לחי שמזכירה לנו שבני האדם, כפרטים, הם בני אדם – ולא נציגים של זהות קולקטיבית כלשהי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *