מילים אחרונות לבית נעזב

את השיעורים שאני מקבל מהילדים אני מעריך במיוחד.

בחמישי האחרון, התיישבה משפחתנו הקטנה לארוחת ערב בביתנו החדש, בפעם הראשונה. ארבע שנים חיכינו לרגע הזה. ערמות של ארגזים, בוץ בכל מקום, עייפות ממוטטת, ואושר צרוף. רק אופיר, ילדי הצעיר, ישב והזיל דמעות.

אנחנו גרנו בדירה למטה משמאל

"אני מתגעגע לבית שלנו.."

יכולתי להישבע שזה הבית שלנו?!? בנינו, השקענו, רבנו, השלמנו, שילמנו – כל הסעיפים במדריך השלם לבניית בתים. ואחרי כל זה אופיר אומר – "זה לא הבית שלי",  עדיין לא.

רק אז נפל לי האסימון ש-'בית' זה כינוי שנרכש עם הזמן, לא מייד. הבית הקודם עמל על 'ביתיותו' במשך 12 שנה. חגגנו בחצרו את כל ימי ההולדת, קירותיו אירחו בסבלנות ציורים של בית, ילד ופרח, לצד מדבקות של ספידי מקווין ופוסטרים של רונלדו, ובחדר הילדים הקטן ישבנו על הפוף הכחול ולילה לילה סיפרנו סיפור.

מקופלים לתוך הקירות הישנים ההם גם חוויות של צער, לצד זיכרונות נעימים מאנשים אהובים שכבר אינם. זכורה לי במיוחד תמונה של ארוחת שישי לפני כשבע שנים. בתמונה אנחנו ישובים עם הורי בפרגולה שבחזית הבית, כוסות יין על השולחן, ופנים קורנות. אבי ז"ל נראה שמח במיוחד באותה תמונה. האם יש קשר בין האירוע הזה לתפאורה? אין לי תשובה מוחלטת, אני רק יודע שאצלי הם מולחמים לחוויה אחת.

פסיכולוגים טוענים שבית הוא חלק מן ההגדרה עצמית שלנו. ההשקעה הרבה בבתים שלנו, השעות שאנו מבלים בטיפוח הגינות שבחזית, מאות התכניות בטלוויזיה שעוסקות בסידור, עיצוב, ושיפוץ הבית, כל אלה מרמזים לכך שבית הוא סוג של שלוחה שלנו עצמנו. ביטויים כמו 'ביתו של האדם מבצרו', 'להרגיש בבית' ו – 'לחזור הביתה' מבססים את הטענה הזאת. אם הבית הוא שלוחה שלי, אז כשאני חוזר הביתה אני, למעשה, חוזר אל עצמי. אולי יש בזה משהו.

חלק מהמסורות המזרחיות מתייחסות לאנשים ולביתם כמערכת אינטראקטיבית אחת, מערכת שיש בה השפעה הדדית משמעותית ומתמשכת בין הדיירים למקום. בביתנו הישן, למשל, הצטמצמנו כולנו בשטח מחיה קטן יחסית, ושני ילדינו חלקו חדר במשך יותר מעשור. אין לי ספק שהייתה לכך השפעה מהותית עלינו כמשפחה ובייחוד על הילדים. עכשיו שעברנו לבית גדול יותר, אני קצת חושש שכל אחד ישאב לפינתו שלו ושה-'ביחד' שלנו ייפגם. לפחות בינתיים, כולנו נמשכים לבלות יחד בחדר המגורים. אולי זה ישתנה כשהילדים יגדלו, מקווה שלא.

למחרת השיעור שקיבלתי מאופיר, עברתי בבית הישן כדי לאסוף חפצים אחרונים (עברנו משכונה אחת לאחרת בתוך הקיבוץ). הפעם, ביליתי עוד כמה דקות בכל חדר, נשמתי אותו כמה רגעים והודיתי לו על החיים היפים שהתרחשו בקרבו.

עכשיו אנחנו גרים בבית נהדר, שבקרוב יתחיל להיות 'הבית' שלנו ממש. ייקח זמן עד שיצבור מטען עשיר כמו זה שהיה בבית הקודם, אבל זה יגיע.

 

מה עבורכם מסמל בית? מה או מי בבית הופכים אותו לבית? האם יכול להיות יותר ממקום אחד שמרגיש 'בית'? אשמח להערות ותובנות שלכם.

12 תגובות

  1. תומר זקס

    הכתבה על הבית כתוב ממש יפה, וגם המון מזל טוב! 🙂

    הייתי שמח לציין שלדעתי יש הבדל בין בית של ילדות לבית שאחר הילדות… (לפחות אצלי 🙂 ) ומתוך זה שבית הילדות שלי היה במדינה אחרת לכן המושג בית אצלי זה גם מולדת ותרבות.

    ולהוסיף על מה שכתבת בגמרא כתוב שהקירות יכולים להעיד על האדם (יש פירוש קלאסי שהכוונה שהם יעידו על העבירות שהאדם עושה בתוך 4 הקירות שלו אבל יש פירוש אחר שאומר שהם יעידו על סגנונו כמו הלבוש של האדם)…
    בעקרון לפי הלימוד שאני למדתי בגמרא כל חומר ששייך לנו אמור גם לשקף אותנו (שנהיה מושפעים ונשפיע עליהם). וכמובן החומר שנקרא בית שזה מקבל מושג הרבה יותר נעלה מסתם משהו אחר.

  2. תודה, אריאל. התרגשתי. בית בשבילי זה האנשים שאני אוהב. יש לי סנטימנטים גם לקירות ולחפצים, אבל זה שולי. דודתי האהובה עברה לפני כמה שנים מהדירה המיתולוגית בבת ים, שם ביליתי חלק גדול מילדותי ובגרותי, לבניין חדש בחולון. הדירה החדשה התמלאה באהבה כל כך מהר, שבלי להרגיש היא הפכה מיד לבית.

    1. qbixp

      מתחבר לגמרי למה שאת אומר אך רוצה להוסיף שכל עוד הדודה גרה בבת-ים 'הבית' היה מקום כייפי ומזמין להגיע אליו כי זה היה הבית שלה. היא האצילה על הקירות מרוחה הטובה.
      אני חושב שבית במובן הרחב זה שרשרת של מבנים שהיו לך בהם היסטוריה אישית. גם מעונות באוניברסיטה הם בית לתקופה מסויימת כי הם חלק מהשרשרת.
      תודה!

  3. דורית דניאל

    היי אריאל.
    קראתי את הכתבה שלך על בית שנעזב וכמה היה קשה לאופיר.
    ברצוני לשתף אותך ואת חבריך מה היה "פעם " כשהיינו ילדים בקיבוץ "בית".
    לפני מספר שבעות נסענו יחד לתל-אביב וספרתי לך ועכשיו אנסה לשתף עוד חברים.
    בילדות שלנו בית היה"בית-הילדים"לזה קראנו בית ,ההורים גרו "בחדר"בית קטן רק עם שירותים ושם היינו מבלים עם ההורים כ-4 שעות וחוזרים לבית הילדים.
    בבית-הילדים היה לנו את כל השירותים,שם התקלחנו ואכלנו וישנו ולכן זה היה נחשב כבית.
    אין לי שום טענות לצורת הגדילה הזו כך היה נהוג אז וזה היה נחשב בעיני המבוגרים לשיא "הפינוק"כי לנו היו יותר שירותים מלהם.
    היו גם הרבה דברים יפים בצורת מגורים כזו החברות בינינו עד היום מאוד חזקה ועזרה אחד לשני תמיד ניתנת.
    יחד עם זאת "החדר"של ההורים היה תמיד גם בית וזה היה יתרון גדול כי ההורים היו מתפנים מכל עיסוק ועבודה ומבלים איתנו זמן איכות שאסור לפקפק בזה,אף לילד לעולם לא דמה לשום מטפלת למרות שבילנו הרבה אייתה כולם דמו וקיבלו את האופי של ההורים לטובה ורעה.
    זה נמשך עד סוף כיתה י"ב אז קיבלנו את הבית הראשון ,כל מסיים י"ב קיבל חדר קטן וממנו התחלנו לבנות לנו בתים ועברנו הרבה כאלה ומכל אחד היה קשה להיפרד.
    דורית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *