לראות כשאנחנו מתבגרים – חלק ב'

במפגש הראשון של אימי עם מי שעתיד היה להיות המטפל הסיעודי של אבא שלי, היא ביקשה ממנו דבר אחד – "תכבד אותו". למה בעצם צריך לבקש? זה לא מובן מאליו? בשאלה הזאת נוגע הפוסט הזה אשר ממשיך פוסט קודם בשם 'לראות את האנשים השקופים'. מסתבר שגם אנחנו, בערוב ימינו, נעשים קצת שקופים לאנשים שסביבנו.

"איך אבא מרגיש", "הוא לקח כבר את הפוסיד הבוקר?" סצנה מבית החולים שחלקכם וודאי מכיר. אבא בחדר, ערני וקשוב, ועדיין האחות, אולי מטעמי יעילות, בוחרת שלא לפנות אליו. חברה טובה סיפרה לי שכשהייתה יוצאת לטייל עם חמותה,  מנהלת בית-ספר מנוסה ומוערכת במשך שנים ארוכות, פנו לחברתי בשאלות שנגעו ישירות לחמותה ולתחום ההתמחות שלה.

כנראה שאנחנו מניחים שאדם בעל חזות מבוגרת לא שומע טוב ואולי כבר לא כל-כך מבין ולכן אנחנו מקצרים דרך ופונים לדמות הצעירה שלידו. כשספרתי לאימי על הפוסט הזה היא מיהרה לספר לי על בני 80+ בחוג הברידג' שלה שמרותקים לכסא גלגלים אך עדיין חדים כתער. היא גם סיפרה על טיולים לבני גיל הזהב שבהם היא פוגשת מבוגרים שמתהלכים בזריזות ובקלילות שלא הייתה מביישת צעירים מהם בהרבה.

אז מה את בעצם אומרת, שאלתי את אימי – "אני מבקשת שלא תניחו מראש שמבוגרים לא יכולים או לא מבינים ושתמיד תניחו שהם מרגישים. גם כשחדות המחשבה נפגעת, מבוגרים מרגישים כשמדברים להם מעל הראש, הם מרגישים כשלא משתפים אותם בשיחה ומזהים מתי פוגעים בכבודם. הטבע והגיל עושים מספיק כדי לערער את כבודו העצמי של אדם מבוגר. לא נדרשת עזרה של האנשים הסובבים אותו".

dad

אני זוכר שבשנתו האחרונה של אבי, במהלך מפגש משפחתי, השעה הייתה מאוחרת ואבי כבר היה עייף. ראיתי אותו מרים מבט לנקודה לא מוגדרת בחלל החדר ומחייך. שאלתי אותו לפשר החיוך והוא רק אמר "אני נהנה מהמוזיקה של השיחה".

כולנו שחקנים באותו הסרט. הקרנת הסרט אצל המבוגרים שבינינו התחילה קצת קודם, אבל כולנו נגיע לאותה נקודה במוקדם או במאוחר (יש לקוות). האמת האכזרית היא שמסע החיים של כולנו, עשיר ומלא עשייה ככל שיהיה, יתקפל בסופו של דבר לתוך גוף שברירי, שמיעה פחות טובה וקול מעט סדוק שיקשו אלינו לבטא את עצמנו ולהשתתף בפעילות שסביבנו כמו פעם.

אז מה באמת אפשר לעשות כדי שלמבוגרים שצועדים לצדנו בחיים האלה, וגם לנו עצמנו כשנתבגר, יהיה טוב ומכבד יותר? אשמח להצעות ורעיונות.

7 תגובות

  1. דורית דניאל

    קראתי את הפוסט של אריאל ועלו לי מחשבות על אשר אני נמצאת בהם בביתי.

    בעלי שאול עבד שנים רבות בחקלאות ובמסגרת העבודה רסיסו המון את השדות,לפני כ30 שנה לא הבינו איזה השלכות הרסניות זה יכול להוביל ולא הגנו על עצמם כראוי.
    כיום שאול בעלי בן 73 פגוע נייאורולוגי (עצבי) ומתקשה לתפקד.
    וכאן אני מתחברת לפוסט של אריאל שיש אנשים וחברים שעקב מצבו פשוט "תופסים" מרחק הוא מתקשה לדבר והשמיעה כבר לא מה שהיה,אנשים פשוט לא מבנים שדווקא עכשיו חשוב מאוד המגע והדיבור עם אנשים כאלה,יכול להיות שפשוט חושבים שזה "מדבק".
    הרבה אנשים חושבים שהוא לא מבין את מצבו זה לא נכון הוא יודע את מצבו ומחפש עזרה בהרבה כיוונים,אנשים באים לדבר איתי ולשאול במקום ללכת ולדבר אייתו . אני אומרת להם לכו ותדברו ותשאלו.
    כמו שאריאל כתב:הם מרגישים שלא משתפים אותם בשיחות ומזהים מתי פוגעים בהם.
    לשמחתי יש לי משפחה נהדרת שעוזרת ותומכת בכל דבר מפגשים בימי שבת ששאול יושב איתנו ביחד משחקי כדור רגל עם הנכדים וגם התארגנות של יומיים במדבר טיול שהוא ארגן וחיקה לו מאוד.
    מה שעוד מאוד חשוב זה שבן או בת בזוג "ינחו"מדי פעם לצאת קצת "להתאוורר" אני לעצמי לוקחת לי ימי טיול פשוט לצאת ליום ואפילו שבוע בחו"ל,ילדי לוקחים פיקוד ומטפלים בו נהדר.
    דורית דניאל

  2. אסתר דניאלס (Tessa)

    בתור נציגת גיל זהב מתקדם, ורעיתו לשעבר של סמי ז"ל , כל מילה שאריאל כתב ודורית הוסיפה חצובים בסלע.
    דוגמא נוספת היא גיסי שהתקרב לשנתו ה 90-והיה משותק בכל גופו. ראשו ומחשבתו היו צלולים לגמרי. שיחק שחמט והיה בן שיחה מעניין מאוד עם ידע רחב.
    מה לעשות שגם אנחנו הבוגרים נרגיש בנוח?
    להמשיך לשתף אותנו בעניני משפחה שמחים ככואבים ובעניינים העומדים ברומו של עולם. לשוחח, לשאול, להתיחס ולכבד את דעתנו, ולא משנה אם היא שונה מדעתכם.
    גם לי כמו לדורית יש אחלה משפחה מורחבת הגורמת לי אושר ונחת. לי זה די והותר

  3. לילי אשכנזי

    אריאל. מעולם לא חשבתי על הנושא מנקודת מבט זו. מאז ומתמיד היתה לך התכונה המדהימה לראות דברים מזוויות אחרות ולהציג אותם בצורה כה נכונה ומיוחדת. כל הכבוד

  4. רעות עזר

    מילים חדות ומעוררות מחשבה שלא קפצה לי לראש קודם לכן.אני סבורה כי אין דבר נורא יותר מלהרגיש שקוף, אנשים מבוגרים יודעים מה מתרחש סביבם יותר ממה שאנחנו חושבים והם חייבים להיות חלק אינטגרלי מהשיחה במיוחד כאשר הם הנושא שלה.באופן דומה שחוזר על עצמו די הרבה כשאנשים בוגרים מדברים מעל ראשו של ילד קטן, הוא מבין!!תפנו אליו!
    אריאל אני מחכה לפוסטים הבאים! כיף לקרוא!

  5. אסתר דניאלס (Tessa)

    נ.ב.:
    לאחר שהבעתי את דעתי לגבי הבוגרים שבינינו ,ברצוני לגבות את הערתה לעיל של רעות .
    הלא דין הילדים כדין הבוגרים?
    לעיתים קרובות אנו שוכחים שהילדים/נכדים שלנו נבונים, חשופים להרבה מידע מכל כיוון ומייחלים ליחס של כבוד והבנה מצידנו, בדיוק כמו שאנו מצפים מהם.
    לסיכום: למעשה כולנו – מגדול ועד קטן זקוקים להקשבה ותשומת לב חיובית מהזולת. רק טוב לכולנו !!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *