לראות את האנשים השקופים

כל יום מגיעה למשרד שלנו מנקה. בחורה צעירה, שחומת עור עם צלב תלוי על הצוואר. היא חולפת במשרד בשקט מבוייש, מבלי להטריד או למשוך תשומת לב של איש. פניה הן חלק מרצף הפנים הארוך שחולף לי ברשתית בכל יום. לחלק מהפנים מוצמדים פרטים רבים, לחלקן רק שם, ולרובן רק מקום או תפקיד, כמו המנקה במשרד או השומר בכניסה לחניה שליד המשרד. הפנים של הקרובים אלי זוכות להתייחסות, בעוד שתווי הפנים האחרים נסוגים לרקע וכמעט שלא גורמים לי להרים את המבט.

people-304728_1280

הפנים שלא גורמות לי להרים את המבט הן הסיבה לפוסט הזה. לעיתים אני מרגיש שאני משלים עם הפרדה מעמדית שכזאת שבה אני משתייך למעמד 'הגבוהה' שזכותו הטבעית להיות משורת על-ידי 'צוות העובדים'.

מצד שני, אם נשים את הרגשות בצד לרגע, יש יתרונות גדולים ביכולת שלנו לתעדף את המציאות, לצבוע את מה שחשוב עכשיו בצבעים עזים וברורים ואת מה שבשוליים להשאיר בגווני שחור לבן או אפור מטושטש. אחד היתרונות האלה הוא מיקוד ויעילות. המפגש שלי עם השומר בחניה הוא משני בחשיבותו עבור שנינו. השומר בחניה נדרש לסיים את המפגש איתי בזריזות ולעבור לרכב הבא, וכמוהו גם אני צריך להזדרז ולהמשיך הלאה.

עם זאת, גם המפגשים החטופים האלה מותירים את רישומם על שני הצדדים. חבר טוב שלי פרש מעבודה כשומר בבית ספר בגלל אותם מפגשים קצרים שבהם יחס המבקרים גרם לו להרגיש שקוף, לא קיים, לא נחשב. למבוגרים, בדומה לילדים, חשוב שיראו אותם, שיכירו בכך שיש להם שם, הערכה עצמית ורגשות.

עם אותה הכרה התחלתי לפנות למנקה במשרד, לשאול לשלומה, ולהודות לה על ניקוי הפינה הקטנה שלי במשרד. לעיתים אני גם מציע לה לאכול משהו במטבחון. שניות מועטות של קשר ולא יותר. גם אחרי אותה שיחה קצרה, ולעיתים קצת מאולצת, אני לא יודע דבר אודותיה. אני לא יודע אם קשה לה או אם היא מתמודדת עם נסיבות לא פשוטות בבית. אם היא תעלם יום אחד מנוף המשרד ובמקומה תגיע מישהי אחרת (או מישהו אחר), אני חייב להודות שלא אפתח בחקירה כדי לרדת לשורש העניין. אפשר לומר שאני מסתפק בלשדר לה שראיתי אותה, שהכרתי בכך שנוכחותה מורגשת ומוערכת, ושאני מבין שמגיע לה יחס אנושי ואדיב במקום העבודה שלה (שבשעות אחר הצהריים חופף למקום העבודה שלי).

יחס אדיב ומכבד זה גם מה אני מצפה לקבל במקום העבודה שלי או בכל מקום אחר. לא חסרות לי דוגמאות וסיטואציות שבהן אני הרגשתי שקוף. כמו המנקה אצלנו במשרד, גם אני נמצא איפשהו על הסקלה החברתית/מעמדית וככזה אני זוכה להיות חבר מזדמן בקהילת 'האנשים השקופים' ולכן מכיר בדיוק את ההרגשה.

אז מה אתם אומרים – האם המחוות הקטנות משנות למישהו שמרגיש שקוף? באילו עוד סיטואציות אנשים מרגישים שקופים ולא מוערכים? האם אפשר לעשות משהו משמעותי יותר?

מוזמנים גם לקרוא את פוסט ההמשך – 'לראות – חלק ב"

8 תגובות

  1. ערן

    המחוות הקטנות הן המון ,
    בוודאי שניתן לעשות יותר :
    שי לחג – גם בעבורה,
    יום גיבוש מחלקתי – יכלול גם אותה,
    ברשימת ימי ההולדת יצוין גם שמה ויוענק שי צנוע כמקובל בחברה
    שנה טובה ומתוקה.

  2. דנה

    הי לך (-:

    אני חייבת להודות שאני כמעט תמיד, מדברת ומתייחסת לכל אדם באשר הוא. מבחינתי אין אנשים שקופים. וכמו שאני מצפה שמנכ״ל החברה נניח יגיד לי שלום וישאל לשלומי (וברור לחלוטין שהוא לא באמת מתכוון לשמוע תשובה מפורטת 😄), כך גם אני פונה לכל אחד ושואלת. בעיני, מחוות תשומת הלב הזו היא חשובה לכל אדם באשר הוא. אז כן, זה חשוב.
    לא היה לי לרגע ספק שאתה מאלה שמתייחסים!!
    שנה טוב ונהדרת!

  3. surh, sbhtk

    היי אריאל.
    גם לנו יש את "השקופה"שלנו פעמיים בחודש אנחנו מקבלים ניקיון מטעם הקיבוץ איזה כף…..בתחילה לא התייחסנו אליה בכלל ניקתה והלכה אבל אז גילנו שהיא מנקה נהדר וגם "פינות" שלא ביקשנו ומאז אמרתי לעצמי למה לא להכיר אותה יותר . פעם בשבועיים אני מחכה לה עם כוס קפה ובסוף העבודה אחרי שניקתה לי נהדר באה לאסוף אותה בקלנועית שלי למחוז חפצה ובדרך מספרות ושאולות אחת את השנייה על המשפחה,
    כל חג מקבלת ממני מעטפה נחמדה.

    אז זהו אין לי כבר "שקופה "דורית

  4. פינגבק:לראות – חלק ב' – רגעים קטנים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *