על מוסיקת המקרה ומורה בנשמה

אילן נוי

אם הייתם שואלים את אילן נוי, כשהיה ילד, מה ירצה להיות כשיהיה גדול, דבר אחד בטוח – הוא לא היה אומר שהוא רוצה להיות 'מורה'. מוסיקת המקרה הובילה אותו לראיון בבית ספר תיכון, ראיון שהוא לא ממש תכנן לעבור. מאז אותו ראיון ועד היום עברו על אילן 26 שנה של הוראת מתמטיקה.

איך זה קרה ומה הפך 'בטוח לא מורה' למורה נלהב, ותיק ומוערך, על זה תוכלו לקרוא בפוסט הבא, הראשון בסדרה של ראיונות עם אנשים שיש בהם להט למקצוע ולמקום העבודה שלהם.

ת.ז.

אילן נוי, בן 60, נולד בתל-אביב ועבר לקיבוץ חורשים במסגרת גרעין נחל. מאז הוא חבר קיבוץ, נשוי, אב ל – 3 וסב לשנים.

איך הגעת להוראה?

"הרומן עם ההוראה התחיל בגלל שבזמנו (לפני 26  שנים) הקיבוץ היה צריך להקצות כוח-אדם לבית הספר בהתאם למספר הילדים מהקיבוץ שלמדו בו. זמן קצר קודם סיימתי את לימודי המתמטיקה וכבר התקבלתי לבית תוכנה, אך הקיבוץ לחץ ולבסוף הסכמתי ללכת לראיון בבית הספר – רק לראיון ולא יותר.

מאותו ראיון אני לא זוכר הרבה למעט העובדה שהתרשמתי מאוד מהמורה שראיינה אותי. לא הבנתי עד הסוף לקראת מה אני הולך ולא השקעתי בזה יותר מדי מחשבה – נרתמתי לעבודה המשותפת עם המורה שפגשתי ולהבטחתה שיהיה מעניין. אין ספק שהפגישה הזאת שינתה את חיי".

האם היה רגע מכונן שבו הבנת שהוראה 'זה הדבר' עבורך?

"אז זהו שלא, לא היה רגע שבו נפל לי האסימון והבנתי שהוראה היא המקצוע עבורי. כעבור 4 שנים, כששיתוף הפעולה עם המורה שקיבלה אותי עמד להיגמר, הכפפה כבר התאימה כל-כך ליד שהיה לי ברור שאני נשאר."

מה גילית על הוראה?

"גיליתי שטוב לי בזה ושאני טוב בזה. יש בהוראה מפגש מוצלח של עיסוק שמעניין, מהנה ומבדר אותי, לצד היכולת לעשות הבדל ולתרום לעיצוב של אנשים צעירים. לעשות הבדל זו הרגשה מתוקה מאוד."

ועל עצמך למדת משהו חדש?

"גליתי שעבודה עם אנשים טובה לי. לפני ההוראה עבדתי במטע אבוקדו 7 שנים, ובמטע אתה לבד רוב היום, והאמת שהיה ממש בסדר. גם לימודי המתמטיקה והעבודה במחשבים הם עיסוק יחידני במהותו, וגם מזה נהניתי. אז חשבתי שזה מה שמתאים לי.

בבית הספר המצב בדיוק הפוך. מבוקר עד ערב אתה במשא-ומתן ושיח עם תלמידים, מורים והורים. גיליתי שאני פורח בדינאמיקה הזאת."

מה הקסם שבעבודה עם בני נוער?

"לבני נוער יש חושים מחודדים מאוד והם קולטים מהר, לא רק מתמטיקה. הם רואים מייד מי מזייף ומי לא, מי בעדם ומי מעמיד פנים. עובדות חיים שאנו המבוגרים מקבלים ללא ערעור לא תמיד מקובלות עליהם והם יהיו מוכנים, לא אחת, להילחם על דעתם.

בייחוד בכיתות הבוגרות אפשר כבר לדבר עם התלמידים ממש כמו עם אנשים מבוגרים, אך בניגוד למבוגרים שלעיתים כבר מקובעים בדעותיהם, בני נוער עדיין פתוחים לשמוע דעות אחרות. נער יכול להתווכח איתך בלהט רב (שהרי בגיל הזה הם כבר יודעים הכול), ולמחרת לבוא אליך ולומר –  אתה יודע אילן, חשבתי על השיחה שלנו ויש משהו במה שאמרת."

ובהוראת מתמטיקה?

"למתמטיקה יש כמה יתרונות בולטים. הראשון הוא שלמקצוע הזה יש הערכה רבה ואפילו מוגזמת לדעתי, אך היא גורמת לתלמידים להשקיע יותר.

בנוגע לעולם התוכן, אני כל הזמן משתמש במתמטיקה כדי להעביר תכנים אחרים, לעצב ולהשפיע על דרך המחשבה של תלמידים.

למשל, בחלק מתחומי המתמטיקה יש לתלמידים קושי להבין חוקים ועקרונות שאינם מבוססים על השכל הישר. למשל, מספרים מרוכבים הם המצאה של מתמטיקאים, אך המצאה שיש לה ערך רב בתחומים לא מועטים במדע. עוד יותר קשה לתלמידים לקבל את העובדה שכמעט כל המתמטיקה היא המצאה, מערכת של חוקים שנבנתה על הנחות יסוד שמישהו הגה.

בשלב זה כמעט תמיד מגיעה השאלה – "אז אני יכול להמציא כל דבר?? למשל שעמוד חשמל ועוד חתול שווה שבע?" (משום מה כמעט תמיד מופיע עמוד חשמל בדוגמאות של התלמידים). תשובתי היא "כן, ואם תוכיח שיש בהמצאה הזאת ערך לאנושות אז בבקשה תזכיר אותי בנאום קבלת הפרס שלך".

מכאן מתפתחת שיחה מעניינת על המציאות ועל ההנחות שעליהן אנחנו מתבססים כשאנחנו קובעים שמשהו נכון ואמיתי. אני מקווה שהשיחה הזאת פותחת עבור התלמידים צוהר לבדיקה קפדנית יותר של מה שנאמר להם ולבחינה ביקורתית יותר של מה שהם עצמם מחליטים שהוא 'האמת'."

20160824_093244

מה רואים בתמונה הזאת?

זה קמע סודי! בגלל החשיבות שמייחסים התלמידים לבחינת הבגרות במתמטיקה, הם מגיעים אליה לחוצים מאוד. כדי להקל על הלחץ אני מבטיח להם שביום הבחינה יקבלו טיפ סודי שיוסיף להם 5 נקודות בבחינה. כשמגיע רגע האמת אני מ
חלק להם מדבקה למחשבון, ומבטיח להם שהקמע הזה הוא הנשק הסודי שלהם. בשלב זה בלימודיהם כבר ברור להם שאת הטענה הזו אי אפשר לסתור… התמונה משתנה משנה לשנה, אבל תמיד יש בה משהו קליל, על-מנת להוריד קצת מהמתח. בתמונה הזאת אני מצולם ו – 'קוני' זה כינוי שלי.

אנחנו תמיד שומעים שהוראה שוחקת, אתה מרגיש שחוק?

"סביר שמי שלא ממש מתחבר למקצוע ואוהב הוראה, ירגיש שחיקה עם הזמן, בייחוד כשמחנכים כיתה שזו מחויבות תובענית של 24/7.

העומס הרגשי שללא ספק קיים בהוראה תלוי במידה רבה גם בגב שההנהלה מספקת למורים וכן באופי של בית הספר והתלמידים. אני זכיתי לעבוד בבית ספר שבו ההנהלה נותנת גב חזק למורים ושאין בו כמעט בעיות משמעת קיצוניות. בשנים האחרונות אני גם מתמקד בכיתות יא' ויב' שבהם העיסוק במשמעת פחות בהרבה.

לשמחתי אני לא מרגיש שחוק בכלל. אולי זו הסיבה שאף פעם לא לקחתי שנת שבתון.

יש עוד מורים במשפחה שלך?

"אבא שלי היה מורה מאוד נערץ ומפורסם בתל-אביב. אבא שלו היה מורה בחדר ודוד שלי היה פרופסור באוניברסיטה שגידל דורות של סטודנטים. הבת שלי היא מורה והבן שלי לא מורה אבל כששומעים אותו מדבר רואים שהוא נולד עם היכולת ללמד, להעביר מסר ולעניין את השומע."

 במה היית עוסק אם לא היית מורה?

אני מניח שהייתי בהיי-טק, לפחות בתחילת הדרך. אני גם בטוח שהייתי מוצא סיפוק ועניין בכל מקום שהייתי מגיע אליו. אני לא מאמין שלכל סיר יש רק מכסה אחד. אני באופיי מוצא את הצדדים החיוביים בכל דבר ולכן אני מאמין שבכל מקצוע ותחום עיסוק הייתי מוצא סיפוק והנאה.

 

Picture1

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *