מי מפחד מהמחלקה הגריאטרית?

ישנן מילים שגורמות לי להתכווץ, להירתע, להסית את הראש. למשל המילה ׳גריאטרי' או צמד המילים: 'מחלקה גריאטרית'. לא בדיוק נשמע כמו יעד מוביל לטיול משפחות בשבת הקרובה. ובכן, עבורי היעד המדוייק היה 'המחלקה לשיקום גריאטרי׳ של בי"ח אי-שם במרכז הארץ, ואליו העפלנו, משפחתי ואני, לפני כחודש ימים על-מנת להדליק נר חמישי של חנוכה.

ההיכרות שלי עם המחלקה התחילה כמה ימים קודם לכן, כשאבי הגיע לשם לאחר שנפל, שבר חוליה צווארית, עבר ניתוח והופנה לשיקום (הניתוח הצליח ותודה ששאלתם). יוצאים מן המעלית בקומה השלישית, לוחצים על מתג שקבוע בקיר, וזוג דלתות נפתח אל ממלכת ה-60+. מעבר לדלתות תמצאו מחלקה טיפוסית של בית חולים (יפה ומרווחת יש לומר), רק שגילאי הדיירים הם על הצד הגבוה של הסקאלה.

ניסיתי להחליט, ביני לבין עצמי, איזה מן מקום הוא זה – עצוב, מעודד, מייאש.. בפועל, הדעה שלי השתנתה מביקור לביקור. כשראיתי את 'הבנות' מפטפטות בחדר האוכל על הכל ולא-כלום, חזרתי הביתה מעודד. ביום אחר, מעודד פחות, חלפתי סמוך לעמדת האחיות, ושם במסדרון ישבה אישה על כסא גלגלים, מבט חלול בעיניה ובועת קצף גדולה ולבנה מבצבצת מזוית הפה שלה. התנועה סביבה המשיכה כרגיל והיא ישבה שם כמו אי שקוף שאיש לא רואה אותו באמת.

שאלתי את אבי איך הוא מרגיש במחלקה והוא לא מצא אותה עצובה, שמחה או אחרת. עבורו המסדרונות הרחבים והנקיים של המחלקה לא נצבעו בשום רגש. היו שם רופאים והיה שם צוות שתפקידו לעבור בחדרים, לנקות, להחליף, לעזור ברחצה ולתת תרופות כשצריך, וזה הכל. הבנתי שכמו בכל מקום, הנוף נצבע קודם כל ברשתית של המתבונן והוא זה שקובע את הגוון שבו מצטייר העולם סביבו.

באותו יום שבת, נר חמישי של חנוכה, חדר האוכל נצבע באור חנוכיות. כשברכנו על הנרות, הורמו כמה ראשים מהשולחנות הסמוכים, כסאות גלגלים הופנו וקולות בודדים הצטרפו לשירה. אבי שמח, וגם אנחנו, ולמשך אותו ערב אני מאמין שכולנו חלקנו את אותו הגוון, גוון שאין לו שם אבל יש בו נועם חם ועוטף.

4 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *