דרקונים

ערב, יום עבודה שגרתי בא אל קיצו. בחוץ העולם לובש גוונים של כתום ואדום, ואני מתיישב לקרוא לבני בן השבע סיפור. לא סתם סיפור – סיפור הרפתקאות על ילד ועל הדרקון שלו. לשמחתי הגדולה בני ואני חובבי דרקונים, אבירים, מכשפים ושאר יצירי דמיון שרובכם,  'האנשים הרציניים', פשוט לא רואים.

ליווינו את הילד (זה שבסיפור) מכריכה לכריכה ושמחנו בשמחתו כשגילה מתחת לחזות השברירית שלו, את המנהיג שבפנים. תאמינו או לא, אך אותו ילד צנום הציל את כפרו משני דרקוני ענק מזרי אימה. שמחנו אף יותר כאשר חברו, דרקון צעיר שעד אותו רגע הפגין אדישות מרגיזה, התעשת, ויצא לעזרת אדונו אל מול האויב האכזרי שעמד לרוצץ את גולגלתו כאילו הייתה אגוז קשיו בקערת פיצוחים של ענקים.

ואז קרתה תקלה. בסוף הקרב, הדרקון הצעיר והפצוע נחשב למת, וכיאה במקרים של מות גיבורים, הוא הובל ברוב הדר לסירה קטנה שנשלחה לים והוצתה באש חיצים בוערים. ומה עם הילד, אתם וודאי שואלים (הילד שבסיפור זאת אומרת). בתזמון כמעט מושלם, הוא מתעורר מעלפונו, מבין שנפלה טעות, אך לא מספיק להגיד לגדולים שדרקונו רק ישן ושזו דרכם של דרקונים להחלים. הוא מגיע לחוף ומספיק לראות את האש אוחזת בסיפון ובתוך הלהבות דרקונו הקטן…

עם החדשות המטרידות הללו, אני לוקח אוויר להמשך ההקראה, ואז אני מבחין שלילד זולגות דמעות (לילד שלי, זאת אומרת, לא זה שבסיפור). "יהיה בסדר, אתה תראה״ אני ממהר להבטיח וממשיך להקריא בחיפזון עד לקטע שבו הדרקון מזנק, כמו חדש, מבין הלהבות. ואז, על פניו של הילד שלי, וכנראה שגם על פניו של הילד שבסיפור, מתפשט חיוך חצי מבויש, ומבעד לדמעות פורץ צחוק פעמוני מהול ברסיסים אחרונים של עצב שהולך ומתפוגג לו. ואני שמחתי בליבי על רגע קסום של אבא, בן, דרקון וסיפור.

7 תגובות

  1. ליאון

    אני מודה שגם ליבי נשבר לשבריר עת הבנתי שהילד לא מספיק להודיע לאנשי הכפר שהדרקון חי. לרגע חשבתי שאולי הסיפור יסתיים כך. איך ידעת שיהיה בסדר? האם הבטחתך לילד היתה מהולה בחשש קל שמא הסיפור הולך לכיוון הרואי טרגי?
    שמחתי לקרוא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *