ריצת בוקר

שש וחצי בבוקר של יום שבת אביבי של תחילת הקיץ. באופן די מפתיע (בייחוד את עצמי) אני נפרד מן האפלולית הקרירה של הבית, נוטש את המשפחה המנמנמת ויוצא לריצת בוקר. המסלול הקבוע שלי מתחיל בשביל המבוא לבית, עובר בין בתי בקיבוץ, ויוצא אל הטבע הכפרי של עמק חפר.

כשני פיתולים לאחר היציאה מגדר היישוב, הגעתי לחממה הראשונה שנראתה נטושה. בשניה ראיתי שני עובדים תאילנדים רוכנים על דופן החממה ובעזרת מה שנראה כחוט ברזל, סוגרים חורים בכיפוי של החממה. המשכת לרוץ וראיתי עוד כמה פועלים עוסקים בעמל יומם בשעה מוקדמת זו של יום שבת.

פתאום זה נראה לי מאוד לא צודק שאני מפזז לי פה בשבילים בבגדי ספורט ממותגים והם קמים לעבודה השכם בבוקר ביום שבת, במרחק אלפי מילין מעולמם הטבעי והמוכר. ”הם בטח מלאי קנאה ואפילו שנאה" אמרתי לעצמי.

המסלול המשיך והתפתל ואיתו המשכתי אני, אפוף במחשבות. בדרך חזרה חלפתי שוב ע"פ אותן חממות. הפעם צעד מולי על השביל אחד הפועלים התאילנדים. להפתעתי, הוא הרים את עיניו, חייך חיוך לבבי, והנהן לי לשלום במאור פנים. חייכתי חזרה, אסיר תודה על נדיבותו, ורצתי לדרכי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *