אפילוג ל – 'מצעד המדליות' – תרגיל לדוגמא

בהמשך לפוסט 'מצעד המדליות'

בני בכורי בן ה – 8 משתתף בחוג טיפוס על קירות כבר שנה שנייה ומאוד נהנה מהעניין. רכשנו לו במיטב כספנו נעלי טיפוס ופאוצ' לאבקת מגנזיום לידיים – ציוד חובה למטפס השאפתן ולהורים המתלהבים.

לפני כמה חודשים נודע לנו אודות אליפות ישראל בטיפוס שנערכת בירושלים (יש כחמש תחרויות כאלה בשנה – כולן 'אליפות ישראל'…). המדריך בחוג הציע שנשתתף ואף לחש על אוזננו כי בקטגוריית 'הקטנטנים' אליה הילד משתייך, הוא יהיה בן הבוגרים ושיש לו "סיכויים טובים לזכות במדליה". מייד נתמלאתי עקצוץ מחשמל בכל הגוף וגירוד נעים סביב הפדחת כשזר דפנה וירטואלי נחת על ראשי שהרי הצלחתו המובטחת של הילד משולה להצלחתי שלי, לא?

קיצורו של עניין, נסענו לירושליים בעודי מדמיין את ענני הקונפטי שאופפים את שובנו הבייתה, בצד סיקור טלוויזיוני של ההצלחה הסנצציונית ומטס של חילהאויר לקינוח, סתם כי זה מגניב. בכניסה לקיר הירושלמי עוד פזלתי בחמדנות לכיוון שולחן הגביעים, אך כל אווירת הפסטיבל עמדה להשתנות תוך דקות ספורות. מבט חטוף בשאר 'הקטנטנים' הראה כי רבים מהם לא כלכך קטנטנים וליתר דיוק לפחות ראש מעל לקטנטן הפרטי שלי. מסלול הטיפוס הראשון, שאמור להוות סוג של חימום לקראת השלבים הבאים, גם לא היה קטנטן במיוחד – המסלול חבק עמוד בטון המתנשא לגובה של מטרים רבים. האבנים שהן נקודות האחיזה היו מרוחקות זו מזו בצורה מעוררת חשד. התחלתי לתהות אם באמת היה חכם לעלות לבירה דווקא היום

התחרות החלה, תורו של הילד שלי הגיע, ומטר מהקרקע התחרות עבורו הסתיימה. הוא נתקע בעודו אוחז בעמוד בכל כוחו, רגל אחת בצד האחד של העמוד והשניה במרחק בלתי אפשרי מן הראשונה – והילד בוכה ולא יכול לזוז. לאחר שירד מן הקיר מוקדם מן הצפוי, אמרתי את מילות הנחמה שיכולתי לומר, הילד נרגע, ושמנו פעמנו למקדונלדס, הפיצוי האולטימטיבי מבחינת ילדים רבים ובהם גם ילדי שלי. למחרת הלכנו כל המשפחה למסעדה כדי לחגוג את התחרות הראשונה של בנינו – הוא היה מרוצה סה"כ.

התחרות הבאה נערכה לפני כמה ימים במגרש הבייתי שלנו קיר הטיפוס שבקיבוץ העוגן. הילד עבר את השלב הראשון (שהיה קל בהרבה מקיר המוות הירושלמי) ונעצר במחצית השלב השני כאן סיים את התחרות. הוא היה מאוכזב אך שוב התאושש במהירות ראוייה להערצה בעיני הלא אובייקטיביות. הפעם חגגנו בפיצה משובחת (הפרטים שמורים במערכת).

הפנטזיה להצליח ולזהור תמיד מבלי להיקלע לגילויי חולשה היא נפלאה ואני מחבב אותה באופן אישי. תמיד אני חש מקופח כשנפילות שכאלה מעיזות לצוץ לי בחיים ולקלקל את האידיליה שאני כלכך עמל עליה. 'גילויי החולשה' האלה הם למעשה גילויי אנושיות (ירחם השם). להפסיד בתחרות זה אנושי, ולהשמין זה אנושי, ולהיות מחוסר עבודה זה אנושי, וגם לחלות במחלה קשה זה אנושי. זה אולי לא פוטוגני במיוחד אבל זה לגמרי חלק מספקטרום המצבים האנושיים. גם להצליח ולנצח זה אנושי. הדבר היחיד שלא אנושי הוא התסריט שבו רק מצליחים. הוא לא אנושי כי הוא לא מציאותי, אבל דווקא התסריט הזה הוא החביב עלינו ביותר

2 תגובות

  1. Ron

    אחוקי,
    מדהים אותי כל פעם מחדש לגלות כי כפי שאנו נשאנו את עיינינו אל הורינו וחשבנו שגלימה אדומה של סופרמן, מחמיאה לחמוקיהם ותפורה למודותיהם רק בכדי להתבגר, להתבונן להשתומם ולהשתעמם…
    כך אנו עושים כיום לילדינו והם בתמורה היסטורית והיסטרית עושים גם לנו. גם את ילדינו אנו מדמיינים (או לפחות אני כזה) על פודיום הכבוד בסטוקהולם בטקס קבלת פרס הנובל… השמיני, והפעם על הצלת האנושות מסרטן/אבולה/סקביאס… נו זה כבר משעמם לאחר שהיא/הוא מצאו את הפתרון להיתוך קר.
    יאללה חפיף, נצחון או כשלון, כל זמן שהילדים שלי בפודיום, למי ממש איכפת?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *