מצעד המדליות

ייתכן מאוד שכבר נתקלתם בבלוג של ידידי חי שטיינבויים, שמשתף על התמודדותו שלו עם מחלת הסרטן. הוא עושה זאת בכישרון, בהומור מושחז ובכנות מעוררת השראה. מי שלא מכיר, אני ממליץ בחום רב להתחבר. לא תוכלו להפסיק לקרוא: http://shteinboim.wordpress.com

בבלוג של חי מה – 21 במרץ (תחת הכותרת 'רביעי וראשון במועדון') חי כותב את השורות הבאות:

"אזור ההמתנה מרכז את כל המטופלים האונקולוגים וגם כאן ,כמו ברדיותראפיה, יש כל מין ,צבע, סוג וזן אפשרי של אנשים, אבל יש ההבדל גדול בין אזור ההמתנה שכאן לעולם האמיתי, לכאן לא נכנסת שום הפרדה, התנגדות או עימות, ליהודים אין בעיה עם הערבים, לערבים אין בעיה עם היהודים הדתיים והחילונים בסדר אחד עם השני, לאף אחד אין בעיה עם אף אחד אחר.

הסיבה ל"אידיליה" הזאת היא פשוטה, האנשים כאן לא מסתכלים מסביב יותר מידי, כל אחד סגור בעצמו, מרגיש קצת כאילו כולם מתביישים או נבוכים, מתביישים במחלה, נבוכים שהם כאן, בסיטואציה הזאת. אני בין היחידים שמרימים ראש ומסתכלים סביב, אולי בגלל שאני הכי צעיר באזור, או בגלל שאני לא מרגיש צורך להתבייש או להיות נבוך, לא עשיתי שום דבר רע.”

הקטע הזה הפתיע אותי ברגע הראשון והעציב אותי בשני. מדוע אנשים מרגישים בושה במחלה? הרי איש לא בוחר במחלה. הרולטה המטורפת של הגורל לא מתייעצת עם אף אחד כשהיא מחליטה לסמן מישהו לתפקיד ראשי בדרמה הזויה שלא היינו מאחלים לאף אחד. ובכל זאת קיים רגש הבושה, בושה להיות חריג ושונה. אבל זה לא תמיד כך. יש גם 'חריג טוב'. גם מי שמסיים קורס טייס הוא חריג, אלא שהוא חריג 'חזק' שהצליח להתברג לנבחרת 'גיבורי העל' של החברה. מספיק לחזור מחופשה בחו"ל כדי להרגיש על הגובה. בשעות הראשונות למחרת חזרתך אתה ממש הולך על אוויר, כמו ישו אתה נותן את ברכתך לבני התמותה שנשארו בביצה המקומית, מפזר משפטים מחוזיים כמו: “פירנצה מדהימה בעונה הזאת של השנה" או “כבר נמאס לי מניויורק…” (שהרי כאיש העולם הגדול ניויורק כבר קטנה עליך). בסוף הדיווח לילידים אתה עשויי לקנח ב– "איך היה בארץ כזמן שלא הייתי כאן?" ובמילים אחרות: “הנה אני אפילו מתעניין במציאות האפרורית שלכם”. כלכך חבל שתוך שלוש שעות אתה כבר כמו כולם, חוזר למקומך הרגיל בביצה.

יש אין סוף דוגמאות לשני הקטבים – למדליות שאנחנו אוספים (טיסה לחו"ל, משרת הייטק, חזות מרשימה, מכונית שווה ועוד) ומנגד ל – 'אותות הקלון' שעלולים לדבוק בנו (מובטל, שמן, בעל נכות ועוד ועוד). אך שני הקטבים האלה הם חלק מאותו מילכוד אספן מדליות שכזה יעלה לגדולה לפעמים, אך גם ייפול.

בעצם, כשאתה מתמסר ומתבשם בתהילה שהחברה מעניקה לך לפעמים, אתה גם מסכים להיות נתון לחסדי הרייטינג שלה, ואז כשאתה חולה, לא נראה הכי טוב, ומשולל מדליות חברתיות, אתה הופך לחסר כל, כמו הרייטינג שלך. ידידי חי, בבלוג האמיץ שלו, מראה שאפשר גם אחרת.

את האפילוג לפוסט הזה כולל תרגיל לדוגמא תוכלו לקרוא כאן.

 

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *