הדרך חזרה לפו

בשני הבלוגים הקודמים סיפרתי על המפגש הלא שגרתי שלי עם פו הדוב, בפרק האחרון של הספר השני – ‘הבית בקרן פו’, בו כריסטופר רובין נפרד מחבריו ביער. הציטוט נלקח מתרגום ישן ויפיפה משנת 1943.

כריסטופר רובין מספר שהכי כיף לו 'לעשות כלום'.

ההמשך כל-כך יפה בעיני, עד שחבל לי להוסיף עליו.

רובין ממשיך ואומר:

–                    “פו

–                    כן? אמר פו.

–                    כשאני…כאשר…פו!!

–                    כן, כריסטוף רובין?

–                    אני לא אוסיף עוד לעשות כלום.

–                    לעולם לא?

–                    לא הרבה כל-כך, לא נותנים.

            פו חיכה לו שימשיך, אבל הוא שב והחריש.

–                    כן, כריסטוף רובין? – אמר פו לסייעו.

–                    פו, כשאני – אתה יודע – כשאני לא אעשה כלום, תבוא הנה לפעמים?

–                    אני לבדי?

–                    כן פו.

כריסטופר רובין מבין שדורשים ממנו להשתנות ולהתבגר ושהדרישה הזו חזקה ממנו. פו, כמו פיטר פן, נשאר מאחור בעולם הילדות ועל-כן כריסטופר רובין יודע שעליהם להיפרד:

–                    "פו, הבטח לי שלא תשכח עלי, לעולם. אף לא כשאהיה בן מאה.

            פו הרהר קמעה.

–                    בן כמה אהיה אני אז?

–                    בן תשעים ותשע.

            פו הניד בראשו.

–                    אני מבטיח – אמר.

            עוד עיניו ניבטות אל העולם, שלח כריסטוף רובין יד ותר אחר כפתו של פו.

–                    פו – אמר כריסטוף רובין בכבד ראש – אם אני – אם אני לא…

הוא פסק וניסה שוב

–                    פו, יקרה מה שיקרה, אתה הלוא תבין, נכון?

–                    אבין מה?

–                    הו כלום. הוא צחק וקפץ על רגליו – בוא!

–                    לאן? – אמר פו

–                    לכל מקום שהוא – אמר כריסטוף רובין.

אני קורא את השורות האלה ונעשה עצוב כל פעם מחדש. אני חושב שהסיבה היא כי אני יודע שכריסטופר רובין לא יחזור ושפו לא יבין לעולם. כולנו במהלך ההתבגרות שלנו נפרדנו מפו הפרטי שלנו. אני מאמין שכולנו, במקום כלשהו, כמהים לשוב לאותן שנים קסומות שבהן נהננו עד קצות החושים מהדברים כפשוטם, כשהמשוואה הייתה כמעט ללא נעלמים, כשלאבא ואמא, הגדולים וחזקים, היו כל התשובות, ואנחנו ידענו שהם דואגים לנו, ושהם ימשיכו לדאוג ולשמור עלינו תמיד.

 הפרק מסתיים בשורות האלה:

"הנה כך הלכו להם יחדיו. אבל בכל אשר ילכו ובכל אשר ימצא אותם בדרכם, במקום ההוא הקסום ברומו של היער תמיד משחקים יהיו ילד קטן ודובו.”

 אני מוצא תקווה קטנה בשורות האחרונות האלה. כי אולי בעצם מה ש-א.א. מילן אומר לנו זה שהילד שהיינו פעם, ופו הפרטי שלנו, שמורים אצלנו בבטן, או בלב, או בזיכרון חוב הספינות האישי שלנו. לדעתי, הערוץ שלנו המבוגרים להתחבר למקום הזה הוא דרך הילדים שקרובים לליבנו. אני מרגיש פעמים רבות שאני נהנה דרך ילדי. שלי כבר אין את היכולת לחוות עד הסוף, אבל הם יכולים, ודרך ההנאה שלהם אני זוכה לליטוף קטן מכריסטופר רובין שפעם הייתי.

פוסטים קודמים עם ידידנו פו – על המפגש שלי עם פו הדוב ו – מה שאני אוהב לעשות יותר מכל הוא כלום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *