זר פרחים

לפני כמה שבועות פגשתי חבר ביום שישי בצהריים בבית קפה ברח' שינקין בתל-אביב. בדרכי לבית הקפה, הפתיעה אותי בקרן רחוב אישה מבוגרת שנראתה לי קשת יום. היא התקדמה לעברי, הישירה מבט (אני זוכר היטב את המבט שלה) ושאלה: “רוצה פרחים". סירבתי והמשכתי הלאה. מבלי לחשוב הרבה הדפתי את 'המתקפה' והמשכתי את חיי, אך דמותה של האישה והעיניים שלה נשארו איתי. למרות שכבר חלפו כמה שבועות מאז, אני עדיין יכול לשחזר את הדיאלוג הפנימי שלי באותם רגעים: “בטח מאוד קשה לה. כמה כבר מרוויחים ממכירה של זרי פרחים בצהרי היום בשינקין? כמה עצרו וקנו היום, בטח נורא מעט. מה כואב לך לחזור ולקנות זר פרחים? זהו, אני אחזור ואקנה ממנה אחרי הפגישה שלי.”

וכך עשיתי. ישבתי עם אותו חבר שעה קלה ובדרך חזרה הכנתי את השטרות בכיס, כולי מגויס למשימה. אך היא כבר לא הייתה שם. הבטתי שמאלה וימינה, אולי היא המשיכה מעט במורד הרחוב, אך היא לא הייתה גם שם. לרגע לא הייתי בטוח אם באמת ראיתי אותה או שכל ההתרחשות הייתה פרי הדמיון שלי. בכל מקרה פספסתי, רציתי לעזור ופספסתי את הרגע. לרוב המציאות מזמנת חלון הזדמנויות צר כדי לפעול ולממש כוונה, ורגע לאחר מכן, מוגפים התריסים והחלון נסגר.

האפיזודה הקטנה הזאת גרמה לי לחשוב. תחילה על הצורך שלי לסגור מעגל. למעשה אני פספסתי את ההזדמנות לזכות בסוף טוב בעלות סבירה ביותר של שלושים שקלים (עסקה לא רעה, תודו). האם באמת השקלים הבודדים שלי היו מחלצים את האישה ממצוקותיה? האם היא בכלל במצוקה או שפשוט המראה שלה התאים לסצנה החביבה עלי של 'האביר על הסוס הלבן' שהולכת איתי לכל מקום ומחפשת 'קורבנות' שיתאימו לתפקיד המסכן/נה שיש להציל?

אך אם נשים לרגע בצד את ההתפלפלות לגבי המניעים, למה לא סבתי על עקבי באותו רגע וקניתי מאותה אישה זר פרחים? בהכרה ברורה שאני רוצה לקנות ממנה זר פרחים המשכתי להתרחק ממנה בצעד בוטח וללא היסוס.

נזכרתי במחקר מעניין שנערך ברחובות ניו-יורק. אינני זוכר בדיוק את הפרטים אך דובר בנסיינים שהתחזו לקבצנים וביקשו נדבות מעוברים ושבים. קבוצת נסיינים אחת ביקשה סכום מוכר ושגור – 25 סנט (quarter) והשנייה ביקשה סכום גבוה יותר אך לא שגרתי – 47 סנט (או סכום דומה). הקבוצה השנייה, זו שביקשה סכום גבוה ולא שגרתי, זכתה להצלחה רבה יותר באופן מובהק. מסתבר שאנו מצוידים ב-'תשובות מגרה' למצבים מוכרים וכאשר מצבים אלה צצים אנו שולפים את התשובות הללו מן המוכן. לדוגמא, בקשה לנדבה בסכום של 25 סנט היא מצב מוכר ולכך היו העוברים והשבים ערוכים – הם היו מצוידים בסירוב מראש. אך לא הייתה להם תשובה מוכנה לבקשת נדבה של 47 סנט. מסתבר שהתייחסות לפנייה שאינה שגרתית וצפויה גורמת לאנשים לעצור ולחשוב.

אולי זה ההסבר להתנהגותי התמוהה עם מוכרת הפרחים. 'תשובת המגרה' שלי לפניה מסוג זה ברחוב היא סירוב והיא כל-כך דומיננטית עד שהיא לא אפשרה לי שיקול דעת באותו רגע. רק לאחר פאוזה משמעותית יכולתי להתארגן לפעולה שהיא מנוגדת לאינסטינקט הראשוני שלי. אך אז כבר היה מאוחר מדי.

 האם אוכל בפעם הבאה לעצור ולשנות כיוון לפני שחלון ההזדמנויות ייסגר ויוגפו התריסים? אני לגמרי לא בטוח, ואפשר לומר שסביר שלא. שינוי כזה ייקח זמן, אבל אם אי-פעם אפגוש את אותה אישה שוב ברחובות תל-אביב, אני אעצור ואקנה זר יפה ללא היסוס (כמעט), אני מבטיח.

6 תגובות

  1. Tessa & Sammy

    Very moving story. Ata 'NESHAMA'.
    My mother used to buy something from any vendor who came to the door. Her reason was that when her father, my grandfather, arrived in England from Russia, at the age I think of 17, he used to sell odds and ends from door to door.
    However I'm probably the same and stop for any request in the st. and near the hospital they are enough miskenim trying to get something out of u… Sometimes I give, often I dont.
    Usually gibe to a lady playing an accordion in the st. near Ichcilov – she at least works for what she wants…
    Shabat Shalom and thanks for your company today. XXX

  2. Li Ran

    "אם אתה הולך ביער ומוצא את עצמך חולף שוב ושוב על פני אותה גבעה יתכן כי גבעת החול הזו עוקבת אחריך"

    האם יתכן שביום יום שלנו,
    אנחנו מוותרים על ההכרה הברורה שמה שאנחנו צריכים לעשות עבר כרגע מול פנינו
    וממשיכים להתרחק ממנו בצעד בטוח?
    חשוב על מה שויתרת על עצמך היום בדרך?

    1. אני בטוח שוויתרתי על הרבה דברים כאלה.
      זו שאלה ששווה לשאול כמה פעמים ביום בתקווה שעצם העצירה וההתבוננות תחשוף דברים שעד אותו רגע היו נעלמים מן העין.

  3. נועה אבנט

    קרה גם לי. גבר חרש מכר דבר מה. המשכתי בדרכי. התחרטתי, סבתי על עקבותי, מצאתי אותו מדבר בסלולרי בשפת הסימנים. נגעתי קלות בכתפו ונתתי לו כמה שקלים. הוא שמח. קרה לי פעם נוספת בתל אביב, אדם מפגר מכר דבר מה. המשכתי הלאה, התחרטתי, חזרתי ונתתי לו כסף. דחפתי בכח את חלון ההזדמנויות כי המצפון הציק לי. זה לא אגואיסטי?
    נועה

    1. שאלה טובה – האם המניע הוא טובתו של אותו אדם או הדימוי שלי בעיני עצמי כאדם טוב? לדעתי במבחן המציאות זה לא מעשה אגואיסטי כי אותו אדם נתרם מן העניין – למעשה הוא אדיש למניע , לא?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *